השבת נועם הנשמות ועדן הנפשות חלק א’ – הרב יוני מילוא

רק על עצמי לספר ידעתי – לימור סון הרמלך
17 בינואר 2019
השבת נועם הנשמות ועדן הנפשות חלק ב’ – הרב יוני מילוא
17 בינואר 2019

השבת נועם הנשמות ועדן הנפשות
או: איך מחנכים לאהבת השבת ושמירתה

הרב יונתן מילוא

הקדמה: שבת- ‘שק שינה’ או אוסף איסורים ?!

כפי שאמר רבנו הרמח”ל בהקדמתו לספרו המופלא “מסילת ישרים” יש דברים שלרוב רגילותם אנחנו לא שמים ליבנו אליהם באמת ובעומק, והשכחה או הרדידות משתלטים על מרחבם שבנפש ובחיים.

השבת- היא מן הדברים שרגילים אנו בהם, ויש וליבנו גס בה, ואיננו שמים לב אל מהותה והארתה, אל סודה ושירתה, ומשהו שבין יובש רוחני לסתם שלווה גשמית, ממלאים את הווייתה אצלנו.

דבר זה מביא לעיתים לדלותה של השבת, ולפעמים אף לתחושת מחנק וחוסר חיות במהלך השבת, הגורמים בעיקר לצעירנו לברוח מן השבת- בנפש או חלילה אף במעשה.

 

שאלתי פעם במסגרת השתלמות למורים ומורות מן החינוך הדתי, ונכחו בה מחנכים/ות מקשת גילאים רחבה מאוד: “מהו הזיכרון הראשון שלכם משבת “??!

לתדהמתי, ולמרבה הכאב ענו רובם ככולם: “אסור, מוקצה…”, “אל תיגע, זה אסור בשבת… ”  ו”לא לגעת במתג… “- לעיתים בתוספת ‘פליק’ קטן על היד…

ומה עם ממתק של שבת, וחיוך של שבת, משפחתיות, הקשבה, זמן פנוי, מנוחה… תהיתי ?

אבל, אמרתי בליבי- אם זה מה שאנחנו זוכרים כחוויית ילדות שבתית, לא פלא ששבתם של רבים מאיתנו אינה מאירה באור יקרות כפי שהיא ראויה להאיר, ואינה קורנת לשאינם שומריה החיים בסביבתינו למושכם בעבותות אהבה לרצות “לעשות שבת” עימנו.

 

מהי באמת חוויתה של שבת ?! מה ראוי שיהיה הזיכרון הראשון הנטמע בעומק הנפש הילדותית והאנושית ?!

כשהיינו ילדים שרנו- “אז למה לא כל יום שבת” ?!

משבגרנו קמעא התחלנו לשאול עצמנו מי באמת צריך את השבת ?!

משהגענו לגיל צבא- הפכה השבת ל”שק השינה” השבועי ולמצבור המנוחה האישי, ומאז אנו  נדים בין חוויית השבת כיום מנוחה, לתחושת ‘חיבוק דוב’ המעניק הרבה, אך נוטל מאיתנו את החופש לחיות שבת מנוחה- כלבבנו (וכלבב שכנינו- המעמיסים את הרכב ונוסעים לטייל ברחבי הארץ, או הנוסעים לסעודת שבת וחוזרים למיטתם בלי ההכרח להתארח או לארח למשך השבת כולה…)

 

היכן הדרך לחוויית שבת של קודש ושל מנוחה, האם ישנו נתיב היכול להכיל את הנשמה היתירה ואת האוכל, המיטה, הספר וכוס התה- במרחב רוחני אחד.

ננסה בעטנו הדל לגעת מעט בשורשי הדברים ובנקודת החידוש של השבת בחיי הנפש והרוח.

 

ריחה של שבת וטעמה

 אם היו שואלים אותנו מהי שבת, ובמה מתבטא ייחודה, דומה שהיינו בוחר דוגמא אחרת מזו שבחרו חכמינו לבטא את ייחודה הפנימי- בריחות ובטעמים.

ואולי בשוני הזה מתחיל המסע אל השבת בעומק עומקיה- כפי שראו אותה חכמינו במדרש ובתלמודים.

מדרש מוכר וידוע לכל (בבראשית רבה פרשה י”א) מספר על טעמו המיוחד של תבשיל השבת- אותו טועם אנטונינוס קיסר בביתו של רבי יהודה הנשיא.

מדרש מוכר מעט פחות- מספר על ריחם המיוחד של תבשילי השבת.

וכך מספר התלמוד הבבלי ( שבת קי”ט ע”א ) “אמר לו קיסר לרבי יהושע בן חנניא: מפני מה תבשיל של שבת ריחו נודף?

אמר לו: תבלין אחד יש לנו, ושבת שמו, שאנו מטילין לתוכו – וריחו נודף.

אמר לו: תן לנו הימנו!

אמר לו: כל המשמר את השבת – מועיל לו, ושאינו משמר את השבת – אינו מועיל לו”.

 

עיון ראשוני במדרשים הללו מעלה מספר תמיהות נוקבות:

  • וכי זהו עניינה של השבת- אוכל, ושוב אוכל וריח האוכל וטעמו ? זהו חידושה של השבת בעולם ?
  • מה פשר משחק המילים הזה בין שמו של התבלין לבין השבת ?
  • מדוע מתעתע רבי יהושע בקיסר כאשר מחד הוא אומר: זהו תבלין, ומאידך טוען כי איננו “עובד” אלא למי ששומר שבת ?
  • מה בין שני המדרשים- זה העוסק בטעמו של האוכל וזה בריחו ?
  • מדוע זכה הקיסר (אדריאנוס הרשע כנראה) להריח את ריחה של שבת, בעוד אנטונינוס הצדיק ממנו לא זכה להכיר בטעמה אלא בהשוואה למאכלי החול ?

 

דומה כי המדרשים ההלו באים לפתוח פתח ראשוני לעולמה של השבת, ולחיבורה לעולמו של האדם היגע מישראל.

השבת המתגלה בעולם לא מתחילה את דרכה, ובוודאי שלא נשארת בעולמות מופשטים וברעיונות נשגבים, אלו יתבהרו בהמשך דרכו ולימודו של אדם- כשורשיה הרוחניים של חווית השבת.

חוויית השבת לעומת זאת מיתרגמת לתפיסתם של חז”ל לחושים האנושיים- כטעם וכריח, ולהוויה שהיא מעבר לבחירה של האדם- כריח החודר לאפו של העובר על פתחה של חנות בשמים או על פתחו של בורסקי.

אפילו נוכרי מרושע כאדריאנוס אינו יכול להימלט מריחה הטוב של שבת, הריח שבעוצמתו מחד, ובעדינותו מאידך כ”דבר שהנשמה נהנית ממנו” מטלטל את עולמו הטבעי, וחושף אותו למימד אחר – נשגב ומרומם, אך לחלוטין לא מובן לו, ושאינו נמצא במנעד הבחירות והיכולות של חייו.

באמת אמרו, כי התבלין והשבת אינם רק משחק מילים חלילה, אלא שני פנים של אותה מטבע.

מחד, משהו נשגב הנובע מעולמות עליונים שאין לו לאדם ככה סתם נגיעה בהם, אלא באופן סגולי- לשומרי שבת. מאידך- זו חוויה חושית המיתרגמת ברובד הראשוני לחיי הנפש של האדם בטעם האוכל, באופן בחירי והשוואתי שבין שבת לחול, ועמוקה ממנה שאין להימלט ממנה, ואין גם להשיג אותה מבחוץ- ריחה של שבת.

את שורשו של ריח השבת סימנו חכמינו במכילתא דרשב”י (מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק טז ) כבר במן שהיה יורד לבני ישראל בכפליים בערבי שבתות במדבר.

וכך דרשו על הכתוב- “והיה משנה לחם”- שהוא משונה. אתה אומר לחם שמשונה, או אינו אלא לחם כפול ? כשהוא אומר “לקטו לחם משנה”- הרי לחם משנה אמור, הא מה תלמוד לומר- “והיה משנה לחם”- שהוא משונה.

דרשו כאן חז”ל את כפל הלשון- “לחם משנה” שנאמר בו במן דיום השישי, ואמרו שהאחד מלמדנו כפשטו על כפל המנה שנתקבלה ביום השישי, והשני כי היה בלחם השבת שונות וייחודיות.

ובמה התבטאה ? ממשיך המדרש ומבאר: “בכל יום היה יורד עומר אחד ובשבת שני עמרים, בכל יום היה ריחו נודף ובשבת ביותר, בכל יום ויום מצהיב כזהב ובשבת ביותר”.

אפילו המן “לחם אבירים” שיורד היה מן השמים- טעמו כצפיחית בדבש, מראהו כזרע גד וכזהב מופז, וריחו נודף היה למרחוק, בשבת נכפלו טוב מראהו ואיכות ריחו.

ובין ריח התבשיל של סבתא לריחו של המן, אנו נדרשים ביתר שאת לשאלת החיבור המיוחד הזה שבין השבת למאכליה.

דומה, כי מוטיב האוכל בשבת משמש מפתח רב אנפין לסודה של השבת, ולחוויה שהיא מסוגלת ליצור בנפש.

דבר זה הטעימונו נבואת ישעיהו ובעקבותיה חז”ל בסדרת ציוויים מפתיעים- “וקראת לשבת עונג”.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

three × 4 =