השבת נועם הנשמות ועדן הנפשות
או: איך מחנכים לאהבת השבת ושמירתה

לעשות את השבת- ברית

“ושמרו בני ישראל את השבת, לעשות את השבת לדורותם ברית עולם. ביני  ובין בני ישראל אות היא לעולם…” (שמות ל”א, ט”ז–י”ז).

נראה כי בפרשיה זו השוזרת את השבת בתוך פרשיות מעשה המשכן, טמונים כמה מסודות השבת, ובליבם הקשר המיוחד שבין טעמה ועונגה הרוחני והחומרי של השבת ונשמתה היתירה, לבין איסורי מלאכה וטורח שבה.

כבר רבינו ה’ספורנו’ נתקשה בדבר- וכי אנו אלו שעושים את השבת, והלוא יצירה אלוקית היא הקבועה וקיימת מששת ימי בראשית ? ומה פשר הביטוי “לעשות את השבת” ?!

דומה כי ביסוד הדברים נמצאים טעמיה הפנימיים של השבת מכאן, ומצד שני- איסורי המלאכה בשבת. איסורים אלו הכוללים את מלאכות היצירה שנאסרו בלאוו חמור של “לא תעשה כל מלאכה”, והטורח והעמל- שנאסרו בעשה של “שבתון” כשיטת רבינו הרמב”ן (בפירושו לויקרא כ”ג, כ”ד), או כביטול טעמה של שבת כדברי מורנו הגדול הרמב”ם (במשנה תורה, הלכות שבת פרק כ”ד הל’ י”ב) .

חכמינו ראו בחיבור שבין פרשיות המשכן לבין הציווי על השבת, את נתינת המשמעות ומיקוד התוכן של השבת. זאת בשני מישורים: בהגדרת מהות המלאכה האסורה בשבת- כ’מלאכת מחשבת’, ובהגדרת יעודה ותכליתה הרוחנית של השבת.

במלאכת הכנת והקמת המשכן מוזכר פעמים רבות הביטוי “מעשה חושב”- המשקף את היות מלאכת המשכן “מלאכת מחשבת”. ‘מלאכת מחשבת’-  היא מלאכה הנעשית באומנות ומתוך חשיבה, ומבטאת ומוציאה לפועל את כוחות היצירה והחשיבה המעשית של האדם. (כך למשל בתרגום אונקלוס שמות פ”לה- “למעבד בכל עבידת אומנון”, ובפירוש רש”י לביצה דף יג עמוד ב- “מלאכת מחשבת שהיא מלאכת אומנות” ).

ייעודו של המשכן הוא לרומם ולקדש את המערכת היצירתית האנושית, ולחבר אותה אל המקומות הנשגבים ביותר באדם ובעולם. היכולת להשכין ממדים רוחניים עמוקים בנפשו של האדם ובחיי היצירה והעשייה שלו, היא אחת המטרות הפנימיות של המשכן והמקדש.

גם במהלך חיי היום יום של האדם קיימים שני המהלכים הללו: העשייה המחושבת והיוצרת, וההתקדשות וההתעלות הרוחנית- המעמיקה אל תוככי נשמתו של האדם.

במשך ימי השבוע אנו עסוקים באופן שיטתי בעולם היצירה והעשייה- מתוך חשיבה, התכוונות ורצון לפתח ולייצר. העולם הזה, הממלא אותנו כל כך כל ימות השבוע, מותיר אותנו פעמים רבות סחוטים ומרוקנים, ללא מרחב נשימה פנימי, וללא יכולת להקשיב את הקולות הקוראים במעמקי נפשנו. היכולת לעצור את מרוץ החיים ושטף היצירה, ולהתחבר למקור הפנימי של האדם, אל השקט הפנימי והשלווה הרוחנית, הם סודה של השבת.

“מלאכת מחשבת אסרה תורה”- כך מגדיר התלמוד פעמים רבות את איסורי השבת ( למשל ביצה י”ג ע”ב, חגיגה י’ ע”ב, ב”ק כ”ו ע”ב עוד.).

ואם כן, “לא תעשה כל מלאכה”- לא בא לאסור בהכרח את העבודה הקשה, אלא את מלאכת האומן היוצר. שבת אסורה ביצירה, במלאכה שיש בה חשיבה ופעיליות נפשית ומנטאלית. את המיקוד הזה למדו חכמים כאמור- מהסמיכות הכפולה והמשולשת של מצוות השבת ומלאכת המשכן. בדיעבד יתברר כי גם אם המשכן כמציאות מעשית אינו נצחי, הרעיון העמוק הנלמד ממנו על חיי היצירה האנושיים, וממילא הליבון המעמיק הזה של סוד השבת, הינו חלק ממטרת התיאור הארוך והמפורט הזה- של מלאכת המשכן ועשייתו.

מטרת השבת היא ליצור את האטמוספרה בה יוכל האדם להתחבר אל מעיינותיו הפנימיים. על מנת שהעשייה והיצירה האישית, המקצועית והמשפחתית במהלך השבועי, יהיו מלאים בכוחות פנימיים ובמיקוד מוסרי ורוחני, עלינו להתנתק מהם למשך יום אחד, להניח את כל אותה יצירתיות ועיסוק אובססיבי במימוש המעשי, ולגעת במקור החיים והיצירה.

ואולי זו הסיבה בשלה משתמש המקרא במינוח המדהים הזה ביחס לשבת- ‘לעשות את השבת’, וכבר תהינו: כיצד ‘עושים שבת‘ ?

נראה כי התשובה היא שהקב”ה- “מקדש השבת” מצווה עלינו להכין את הכלים להכיל את מאור השבת- השבת שהיא תוכן נפשי ורוחני פנימי, השבת שהיא מעיין ומקור היצירה האנושית והעומק המוסרי שבו, דורשת היא מאיתנו ‘לעשות אותה’- ליצור לה כלים מעשיים של זמן ומרחב, ושל גדרות וגבולות, שבתוכם תחול השבת.

“ושמרו בני ישראל את השבת”- נאמר בראשיתו של הפסוק. לימדונו חכמים כי ‘השמר’ ‘פן’ ו’אל’- הינם לא תעשה ( בבלי, עירובין צ”ו ע”א, סוטה ה’ ע”א ועוד ) , וכאילו אמר הכתוב ‘הישמר לך ואל תעשה מלאכה ביום השבת’.

נמצא שטעמו של מקרא הינו: אם נישמר מעשיית מלאכה ביום השבת, נעשה את השבת… היינו,  השמירה- ההימנעות מיצירה חדשה ומחשיבה מעשית, מפנה את המרחב והאופק הפנימי הנדרש- להכיל את אור השבת.

כאן במרחב שיצרו איסורי המלאכה בשבת, נפתחת האפשרות ליכולת האדם לחדש את חיי רוחו, ולא להישחק במעמסת החיים ובריצה במעגלי הזמן.

את היחס המיוחד הזה שבין ההימנעות מעשייה לבין ברכתה המיוחדת של השבת כבר תיאור חכמינו במדרש בו התבוננו מעט לעיל- מדרש “ויכולו”.(בראשית רבה פרשה יא )

“ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו”- שני ביטויים הנדמים כסותרים זה את חברו. שכן ברכה הינה שפע אלוקי אין סופי- כנביעת המעיין- “מכיפיה מיבריך” וכענף העץ המתברך ומשכפל עצמו בתהליך ההברכה. ואילו לקדש פירושו להפריש ולהבדיל, להעלות ולייחד.

את הסתירה המדומה הזו מיישב המדרש כשני שלבים של תהליך הופעת השבת בחיים.

“ויברך אלהים את יום השביעי וגו’ “- רבי ישמעאל אומר ברכו במן וקדשו במן. ברכו במן שכל ימות השבת היה יורד עומר, בערב שבת שני עומרים, וקדשו במן שלא ירד בו כל עיקר.

רבי יצחק אמר ברכו במן, וקדשו במקושש …”.

כבר בירידת המן במדבר סיני התחיל להתגלות סודה של שבת בשני פניה. מחד- ירדה בערב שבת ברכה גדולה בקבלת מנה כפולה של מן- המגלה את השפע המיוחד הטמון בשבת. מאידך, בשבת עצמה לא ירד מן- מפני קדושתה והבדלתה משאר הימים.

ביתר עוצמה מתגלה הדבר- יאמר המדרש, במתח שבין ברכת השבת, לעונשו של מחללה בסקילה כעונשו של מקושש.

“לעשות… ברית עולם“- אמרה תורה.

מהי ברית ? וכיצד היא קשורה בשבת ?

ברית- הינה החיבור שבין שמים לארץ, שבין הקודש והחומר. בנקודה בה הם מתחברים ויוצרים זיווג מושלם והרמוני- מתקיימת ‘ברית’- כמו בברית המילה- בה נחקק ונחתם אות ברית קודש בבשר ובנקודת יצר הקיום והמשכיות החיים.

זוהי השבת כברית עולם- קדושה וייחודיות שמגלים את עומק הקדושה שבחיים הגופניים והיצריים, שבחיי המעשה והיצירה.

ואף אני ואת/ה אם רק נדע לעצור את מרוץ החיים, את הטירוף הלוחץ וחונק, וניצור לעצמנו מרחב פנוי מיצירה, נמצא את עצמנו מתחדשים ומתמלאים, ולקראת יום ראשון- מלאי חיים, זרימה ויצירתיות- פנימית ומעשית.

כל מה שאני נדרש/ת הוא לפנות את המקום בתוכי להתחדשות הפנימית הזו- לעשות לי מקדש, לעשות לי שבת- לחיי העולמים