חיים של פנים- רות אבטליון

השגחה פרטית על פי הרמב”ם – נעמי בראון
12 ביולי 2020
“ובחרת בחיים”
12 ביולי 2020

אם הייתי במציאות שרק אני נמצאת בה. רק אני והקב”ה וכל השפע הטוב שיש במציאות אבל בלי חברה. על אי בודד. האם הייתי פועלת בדיוק כמו שאני פועלת בעולם מלא חברה תוססת? האם הייתי מתפללת באותה צורה? עם אותם כוונות? האם הרצון לעשות טוב בעולם היה אותו דבר?

השאלה העומדת מתחת לכל השאלות הללו היא בעצם- האם אני עושה דברים מתוך רצון לעשות את רצון ה’ ולהצליח להדבק בקרבת ה’? או מתוך מה הסביבה תחשוב עליי? האם בכלל אני מצליחה באמת לחיות חיים של פנים וקדושה או שהחיצוניות היא מה שמשכנע אותי לפעול במציאות? האם אני פועלת ואף לומדת תורה ושומרת מצוות על מנת לקבל שכר או שאני מחוברת לאותה מהות פנימית של קרבת ה’ ורוממות?

הנשמה שבאדם במקוריותה היא טהורה ופועלת במציאות מתוך חיבור לאינסוף-
האדם אומר בברכות השחר “א-לקי, נשמה שנתת בי טהורה היא…”
האדם חוזר על ברכות השחר בכל בוקר מחדש ומתוך זה אנו יכולים ללמוד ולהבין כמה חשוב שאדם בכל בוקר מחדש יזכיר לעצמו שהוא טוב גמור ומוחלט וכל רצונו לעשות טוב בתור יחיד בעולמו של הקב”ה, ודווקא בתוך מציאות של חיים חיצוניים ומבלבלים כמו שיש לנו היום בעולם שבו אנו נוטים לחשוב שהמעשים החיצוניים והכיסויים שלנו הם אנחנו בעצמנו.
הרב בעולת ראי”ה[1] מדייק לנו:

אלקי, קריאה קדושה זו, שכל יחיד קורא בבטחה את ד’ בתור אלהיו המיוחד והפרטי אליו, היא הבעת הנשמה במקוריותה. היא מכירה את עצמה ואת חסנה, יודעת שעוזה, מציאותה, חיותה, עדנה וישעה, אך אלהים חיים הוא. יודעת היא, שאין שום התחלקות של אורה מגעת למקום סתר עליון. ואם המון רבבות אין קץ, של נשמות, וברואים ויצורים ועולמות אין מספר כולם הם רוויי אור אלהי אמת, החיות האלהית באהבה אין קץ מתפלשת בכולם באותה המידה, כאילו רק נשמה אחת ויחידה היתה נמצאת במלא היקום כולו, ורק לה חודרים כל קרני האורה, ואין חושך ואין צלמות באותה ההארה, אין עיכוב מצד שום הפרעה, מצד שום קלקול, מצד שום חטא ועון, אשר יוכל לסתום את האור המקורי, המפלש בתוכיותה של כל נשמה, ואשר מתוך עז גבורתה, באה ההמיה הראשונה, השחריתית הזכה באמר סלה, במקוריות של אמת, האומר לאל עליון ואדון כל, גדול ונורא קדוש הוא: אלקי

הרב מבאר לנו שהנשמה במקוריותה היא טהורה לחלוטין. בלי שום סיג והפרעה חיצונית. היא כולה אלוקית ומקבלת את כוחה וחיותה ממקור האינסוף- רשב”ע. מצידה אין לה שום עיכוב, קלקול, חטא ועוון. היא טהורה לחלוטין ומתוך כך, האדם ממשיך להגיד- “נשמה שנתת בי- טהורה היא”!

נתן א-להים חיים את הנשמה העליונה באדם, והיא קשורה בקשר קיים באור הדבקות הא-להית, ומחוברת במאויים הנצחיים של ההתענגות על ד’ והארת אור חכמה וחסד עד כל מרחבי התפשטותה… ואע”פ שהיא נתונה באותו התכן שיש עמו ג”כ חבור להצד הפרטי,… לא ירדה הנשמה בשביל כך מטהרתה, כי כל שאיפתה היא רק ההתרוממות אל עליונות מקורה ושיא גבה קדשה, ועל כן לעדי עד טהורה היא.

הנשמה אמנם ירדה לעולם הזה, עולם של חומר, יצרים ותאוות שמושכים אותה למקומות נמוכים ואף משכיחים מהאדם את הנשמה הטהורה שיש בו עד שהוא חוטא ומתרחק מאד מגובהה של נשמתו, אך הנשמה היא תמיד טהורה ולמרות מעשיו של האדם, היא אף פעם לא שוכחת את תכליתה המקורי שהוא דבקות בה’ יתברך, מקור האינסוף. הנשמה לעולם לא יורדת ממדרגתה הרוחנית אלא האדם ונפשו מתכסות בכיסויים שגורמים לנשמה לסבל והיא מואסת בהם ובעולם הזה. (מסילת ישרים, פרק א’)
הרב מוסיף ואומר בהמשך הפירוש בעולת ראי”ה, שאין שום אפשרות של העדר טהרה בנשמה. היא טהורה מפני שהקב”ה, מקור כל הטהר ברא אותה והיא נובעת ויונקת בכל לילה מחדש שהיא עולה מתחת לכסא הכבוד ובכל רגע ורגע מתוך שקיקה לאוצר החיים טהר ונקיות ממקור כל העדן ופאר השלמות.

אחרי שראינו שהנשמה היא טהורה והיא רוצה לעשות רק את מקור כל הטוב והטהר במציאות, עולה ומתעצמת השאלה- אם הנשמה שלי טהורה, איך זה שיש לי מחשבות של חוץ? של מה יגידו? והפעולות שלי נובעות מתוך מקום חיצוני ואף יש פעמים שאני אפילו לא יעשה למרות שאני יודעת שזה מה שנכון לעשות.

במדרש שמואל על אבות פרק ד’ משנה א’ כתוב[2]“…אפשר שאמר איזהו גיבור הכובש את יצרו, והטעם הוא לפי שמלחמת יצרו היא תמידית, לא כן מלחמת האויב כי אחרי שניצחו נתפרדה חבילת המלחמה…” וכן כתוב בגמרא בסוכה דף נ”ב[3]“אמר רבי יצחק יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום שנאמר רק רע כל היום..” המלחמה של האדם עם היצר, לא חולפת לאחר שניצח אותו פעם אחת כמו במלחמה באויב, אלא האדם ילחם שוב ושוב. בכל יום מחדש מתגבר היצר על האדם פעמים רבות. לאדם יש יצר הרע בתוכו תמיד וככול שהאדם גדל יותר ויותר, כך היצר הרע שבו גדל וגדל גם. כמו שאנחנו יכולים לראות שם מעט קודם: “כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו”. (הרי שבתלמידי חכמים מתגרה היצר הרע יותר אשר באנשים פשוטים כפי שקבע אביי בסיפור שמובא שם בגמרא למעלה.) ובהמשך הגמרא נאמר: “אמר הרבי שמעון בן לקיש יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו.. ואלמלא הקב”ה שעוזר לו אינו יכול לו שנאמר (תהילים, לז’, לג’) “ה’ לא יעזבנו בידו ולא ירשיענו בהשפטו”
הקב”ה הביא אותי לעולם הזה בצורה חסרה, הניח את האדם בתוך גוף ובתוך צמצום בכדי שיצליח לרומם את הגוף למדרגה גבוהה יותר של קדושה של חיי פנים וגודל ע”י קיום תורה ומצוות.
לכן חשוב לזכור שהקב”ה איתנו גם במלחמה מול היצר הרע ואלמלא הקב”ה עוזר לנו- לא היינו מצליחים לעמוד במלחמה נגדו. כמובן שההשתדלות שאני צריכה לעשות בכדי להצליח להכניע ככול האפשר את היצר הרע לא יורדת כהוא זה.
האדמו”ר הזקן מדבר על כך רבות שהאדם הוא בינוני ועבודה רבה עומדת לפניו בעולם הזה בהתמודדות מול היצר הרע. בסוף פרק כז’ בספר התניא עמוד רז’ הוא אומר כך[4]: “…אל יפול לב אדם עליו ולא ירע לבבו מאד גם אם יהיה כן כל ימיו במלחמה זו כי אולי לכך נברא וזאת עבודתו לאכפיא לס”א תמיד”
להתחזק שרצון ה’ מאיתנו כל עוד הנשמה בקרבנו זה להיות בבחינת “מוסיף והולך”

בכדי שאדם יצליח לדייק את עצמו ואת מעשיו, יוכל לבדוק האם הוא עושה דברים מתוך מניע פנימי או מתוך מניע חיצוני ולגבור על היצר הרע שמנסה בתחבולות להוריד את האדם ממדרגתו הרוחנית, האדם זקוק להתבונן ולפשפש במעשיו, במחשבותיו, במניעים הפנימיים שלו. מידי יום, לכמה דקות.

אומר הרמח”ל (מסל”ש, פרק ג’)[5] “הנה הרוצה לפקח על עצמו, שתים הנה ההשקפות הצריכות לו: האחת, שיתבונן מהו הטוב האמיתי שיבחרו בו האדם, והרע האמיתי שינוס ממנו. והשניה, על השמעשים אשר הוא עושה, לראות אם הם מכלל הטוב או מכלל הרע…” בכדי שאדם יצליח להתבונן על מעשיו ולפעול בדרך האמת, הוא צריך שני דברים:
1. לברר עם עצמו מהו הטוב ומהו הרע- בשביל זה האדם זקוק לתורה, חכמה א-לקית שהיא מה’ יתברך שנועדה להישיר האנשים להצלחה האמתית ואושר הנפש.
2. לפי דברי הרמח”ל המובאים למעלה, ובהמשך פרק ג’- האדם צריך תוך כדי ואחרי המעשה לבחון האם המעשה הוא עפ”י הטוב והרע שהוא הגדיר קודם ולנתב אותם לעבודת ה’. כלומר כל מניע, גם אם הוא שלילי או חיצוני- בשורש שלו הוא טוב ויכול לסייע לי כמו שאר הכוחות שהקב”ה נתן לי- בשביל לעבוד אותו יתברך. ההתבוננות מדייקת אותי ואת המחשבות שלי לרצון ה’ והופכת את הרצון שלי לרצונו. זאת הבנה פנימית עמוקה.

יהי רצון שיהיו כל מעשינו לשם שמיים, כי יש ה’ בקרבנו!

  עולת ראי”ה[1]

  מדרש שמואל על אבות פרק ד’ משנה א’ [2]

  גמרא בסוכה דף נ”ב[3]

תניא, פרק כז’ עמוד רז’ [4]

  מסילת ישרים פרק ג'[5]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

five + three =