להתמכר לנפילה

מאת הרב יוני מילוא

אמר לי פעם מומחה לגמילה מהתמכרויות, כי המשפט המעיד יותר מכל על התמכרות הינו ההצטדקות: “אני מכור ? מתי שאני רוצה אני מפסיק”. ” להפסיק עכשיו ? עכשיו לא מתאים לי. אבל מתי שאני רוצה…”.

אדם כן וישר מוצא עצמו פעמים רבות אומר “אני מאוד רוצה… אבל.. זה לא הולך לי…”

הלצה ידועה בעולם הישיבות, טוענת כי יש היתר לחטאים ולנפילות אלו של האדם … – “היתר רב הונא” שמו. הדברים מכוונים לדבריו של רב הונא המובאים בתלמוד הבבלי (יומא פ”ו :), שם נאמר “כיוון שעבר אדם עבירה ושנה בה, הותרה לו”. ושואלת הגמרא וכי באמת הותרה לו ? אדם שחילל שבת פעמיים, הופכת שבתו להיות יום שלישי ופקעה קדושתה ? עונה הגמרא: שר’ הונא דייק בלשונו כשאמר ש”הותרה לו“, דהיינו לתחושתו הוא- האיסור פקע ואיננו-  ” נעשית לו כהיתר”.

מה הופך עבירה חוזרת לחוויית היתר ?

מדוע כל כך קשה להתנתק ממציאות גרועה והרסנית ??

והכי חשוב: איך “יוצאים מזה” ?

ואולי אם נבין למה ? גם נדע איך נחלצים משם.

נראה כי ישנן כמה סיבות לתהליך השקיעה הזה.

ראשית, ההרגל המתמיד, ההופך לכמעט טבע שני, ויוצר תחושת אין אונים למולו.

שנית, השחיקה ברגישות שלי לרע, והיעלמות תחושת הכאב וייסורי המצפון. בתחילה הייתי מאוד נסער מחטאי ומזועזע מהנפילה שלי, בהמשך היא הופכת ל..כמעט לגיטימית.

ומעל הכל מצויה התחושה “כזה אני, בתחום הזה לא מסוגל לנצח, אני חלש, נסחף, מאבד שליטה”. פעם, לאחר הנפילה הראשונה עוד האמנתי בעצמי וניסיתי, כעת אני יודע שאני מקרה אבוד.

כעת כשאני מזהה אולי את עצמי באחת מהחוויות שלעיל, ניתן לנסות ‘לפצח’ את התחושות הללו, ולנסות לחלץ עצמי מבית האסורים הנפשי הזה.

ישנו מדרש מופלא בחז”ל (תנחומא, שמיני ) המתאר התמודדות מרתקת עם ההתמכרות.

המדרש מספר על שיכור אשר בכל פעם שהוא יוצא לשתות יין עם חבריו ‘בבית היין’ (בפאב ), הוא נופל בשכרותו, מתגולל בקיאו, והנערים מן הרחוב- מכין אותו באבנים ומעפרין אותו בעפר.

בנו החסיד של השיכור מנסה לגמלו במגוון כלים ושיטות, וכולן נכשלות. לבסוף מחליט בנו לשקף לו את עצמו במראה (רפלקציה)- ולהציף למודעותו את מצבו העגום. הוא נוטלו ומראה לו את ‘הקולגה’ שלו- שיכור המתגולל בקיאו ובעלבונו. כשרואה אותו השיכור, הוא ניגש אליו ושאל אותו… איפה מצאת יין כ”כ מוצלח, וככה ‘נשפכת’ כאן ? הבן תולש שערותיו, וצווח “בשביל זה הבאתי אותך לכאן ? רציתי שתיגמל” ! עונה לו השיכור: “בחיי אין לי תענוג וגן עדן אלא זה”.

יש בהתמכרות משהו מענג, משכר, וסוחף- טוען המדרש. לפעמים הנפילה שלי, היא גן העדן שלי. ולכן כל כך קשה להתמודד עם זה. אז איך נחלצים משם ??

ממשיך וטוען המדרש: אמנם השיכור חש גן עדן כשהיין בגופו, אך כאשר פג היין, הגיהינום הפנימי מתחיל. מה שאינו כן בתורה ובמצווה.

ראשית, יוצר המדרש את ההבחנה שבין המצב העכשווי הממכר, לעתיד בו עליי לפרוע את שובר התשלום. שנית, מציב המדרש את הכוח הרוחני המנגד להתמכרות, ואולי גם זה שנותן את הכוח להימנע ממנה. הכוח הזה הינו התורה- עולמו הרוחני של האדם.

הבירור שמברר המדרש הוא, כי את היצר יש לחבר למקורו האלוקי ולתכליתו הרוחנית בבריאה “בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין”, היצר הוא ‘תבשיל’ החיים, וניתן לאדם ע”מ שיוכל להתענג על חייו בדרכי יושר וקדושה -“להתענג על ה’ “.

נראה כי אובדן השליטה ביצר נובע פעמים רבות מניתוקו מקדושה. כאשר כל כולו של המעשה מכוון להנאת עצמי, אני נסחף אחר הקלות הבלתי נסבלת של התענוג הגס והריגוש הזר. אך אם אצור התכוונות פנימית לייעודו של היצר ולתכליתה של ההנאה, יחזור הכוח למקומו ולמקורו, ואף שליטתי בו תחזור. כאשר ‘כל מעשיי יהיו לשם שמים’, ויהיו מכוונים לתכליתם הרוחנית, או אז מובטח אני כי יתיישרו המעשים לטובה “בכל דרכיך דעהו (או אז) והוא יישר אורחותיך” (משלי פ”ג ו’ ). לא רק סייעתא דשמיא יש כאן, אלא הגיון עמוק ופשוט, המבין כי סיפוקו של האדם ומילואו תלוי פעמים רבות במיצוי הצורך מן הבחינה הנפשית. כאשר אפסיק לרעוב נפשית “צדיק אוכל לשובע נפשו”- ימנע הצורך לאכול למען הנפש או לרעוב למענה. או אז תחושת ההנאה המעוותת- שבנפילה, תהפוך לשמחה של שליטה ושל התכוונות פנימית לקדושה ולטהרה.