הצימאון לקרבת אלוקים חיים /  הרב יונתן מילוא

יום בהיר אחד, זו הייתה שבת, שעות אחר הצהריים, אחד מגדולי תלמידי החכמים שבדור, נצפה עושה סיבובים באופנועו, באמצע רחוב בני ברקי. ותהום כל העיר…

נשמע מופרך ?! אך זהו הסיפור האמיתי של רבי אלישע בן אבויה, ששבת אחת נעשה ל’אחר’.

רבי אלישע בן אבויה היה ת”ח ענק, רבו של רבי מאיר, וחברו של רבי עקיבא, אדם שזכה לעלות לשמים בעזרת שם ה’ (רש”י בחגיגה י”ג בביאור המושג “נכנסו לפרדס”) ולראות מראות אלוקים, נצפה לפתע בשבת אחה”צ, כשהוא רוכב על סוסו להנאתו בשוקה של טבריה- עיר החכמים.

לא עוד סיפור על נער שהוריד את כיפתו בגיל העשרה…. זהו סיפור של ת”ח שבירידתו הרוחנית והערכית הגיע עד לשפל המדרגה- “יצא לתרבות רעה”. מי שנותנת לו את כינויו ‘אחר’ היא לא פחות מאשר אישה פרוצה אליה מגיע אלישע בן אבויה- בשבת.

חז”ל שראו בסיפורו של ‘אחר’ את אם כל סיפורי הכפירה וההתרחקות מתורה ומאלוקי ישראל, נתנו לנו כלי נהדר, להבין דרכו את מה שעובר על דורנו שלנו.

חיצונית- שפל המדרגה: מוחצנות, עיסוק אובססיבי ביופי עושר ופרסום (- ‘חלום הסלבריטאיות’), רדידות תרבותית וחוסר בערכים, אדישות וניכור ומה לא ?- “אין עם מי לדבר” אומרים רבים. אך מעבר לצורך לגלות את זכותם של ישראל- “בני אל חי”, שאינו סובל את מקטרגיהם, יש לראות באופן אמיתי את הצד השני של המטבע- הפנימי.

אלישע היוצא לתרבות רעה, עושה זאת מייאוש נורא. לאחר שיצאה בת קול ואמרה לו: “שובו בנים שובבים חוץ מ’אחר’ “, אומר בליבו ‘ מכיוון שאיבדתי את העולם הבא, לא נותר לי אלא ליהנות מעולם הזה’, ובלשון העם “לקרוע את העולם”.

חידוש מופלא ישנו כאן– ‘בהפוך על הפוך’. מסתבר כי לעיתים כופר להכעיס הופך בהמשך לכופר לתיאבון/ להנאתו- ממש מעין התהליך שעובר על הדורות האחרונים. אך יותר מכך עולה מן הסיפור. נחשפת לפנינו לפתע הצצה לעומק עולם החומר והיצר, הנהנתנות והרדיפה אחרי ריגושים, ובמרכזו אין אלא ייאוש נורא ותסכול אדיר.

לא נהנתנות אידיאית, לא כפירה לכתחילית, אלא חיפוש אכזב וכאב פנימי, והמון תחושת החמצה.  חיפוש של מה ? חיפוש לא מודע ברובו אחר אושר ושלווה, אחר מימוש פנימי וסיפוק, ובעומק העומקים- אחר אלוקים קרובים ומחיים.

“אלוקים, אני לא מפחד ממך, כל כך רוצה לפגוש אותך, אין לי שום ספק בך, אתה בי ואני בך”- כך שר זמר חילוני. (שהתפרסם אף כאיש שמאל קיצוני). רצון פנימי לעיתים מודע, אך בדרך כלל לא מודע – לאלוקים קרובים ומאירים, לאלוקות עמוקה ועוצמתית, ממלאת ומשלימה, זהו הרצון הפנימי שמניע הכול. שברונו של החיפוש ונכזבותו, יוצרים את הניכור הגדול ואולי אף השנאה למאמינים- מחד, כמו גם את התסכול המביא למסקנה ‘אני אבוד, אז לפחות בוא נקרע את העולם’-מאידך.

ואלי זהו חידושה הגדול של תנועת תשובה ציונית דתית. לגלות מבית מדרש/ה את עומק האור שתחת כיסויי החושך, ולמלא את הצימאון הנורא במים היחידים שיכולים להרוותו- מימיה של תורת חיים.