“וילכו שניהם יחדיו” – מאבקים פנימיים ועמוד שדרה/ הרב יונתן מילא

הליכתם הדמומה והנכנעת לכאורה של אברהם ויצחק אל העקידה עוררה את תמיהתם כמו גם את התפעלותם של רבים. לתוך הליכתם שלושת הימים בדממה שמתאר הכתוב ויוצק לתוכה רק דו – שיח אחד, מכניס המדרש תיאור מעניין ומורכב. הדממה הזאת אינה מתארת שלווה ושלימות פנימית אלא סערה גדולה ובירור פנימי ומשפחתי נוקב. בניגוד לתהליכים דומים של הקרבה עצמית – כפציעה ואף יותר מכך – הנעשית בד”כ אצל מאמיני דתות מתוך תהליך אקסטטי רועש המנותק מהחיים ומחשיבה והתמודדות פנימית, הליכתם של אברהם ויצחק לארץ המוריה במשך שלושה ימין בתוך השקט הנורא, מאפיינת את העקידה כניסיון הגדול והמיוחד מכולם.

המדרש מתאר את ההתמודדות בשני מישורים, הפנימי והחיצוני כל אחד ויחודו, כל אחד וההתגברות עליו ובו.

המדרש בתנחומא פותח באברהם ההולך “קידמו שטן בדרך ונראה לו בדמות זקן” באופן מפתיע למדי אותו שטן נראה ליצחק בדמות בחור (למרות שאולי דווקא דעת מבוגר תשפיע עליו יותר). יתכן ואותו שטן הוא אברהם לאברהם ויצחק אל מול עצמו, ואותו “שטן” מבטא כאן את ההתמודדות הפנימית של אברהם ויצחק כל אחד עם לבטיו וקושיותיו. ע”כ – בהמשך המדרש – בתחילת הדיון גם אברהם וגם יצחק משיבים תשובה מתחמקת לשאלת השטן “לאן אתה הולך”? ‘להתפלל’ עונה אברהם ‘ללמוד תורה’ משיבו יצחק. אך לאחר מעבר שלב ההדחקה צפה ועולה האמת במלוא עוצמתה הכואבת “אמר לו (השטן): זקן, לא שם הייתי כשאמר לך הקב”ה “קח נא את בנך”? זקן, אבד לבך?! בן שניתן לך למאה שנה אתה הולך לשוחטו? וכעת מתמודד אברהם עם השאלה בסערה. אף יצחק עומד מול האמת באומרו “וכי יש אדם לומד אחר מיתה”? ומיד מציקתו השאלה על כאבה של אמא “אי עלוב בנה של עלובה, כמה תעניות נתענתה אמך וכמה תפילות התפללה עד שלא נולדת, והזקן הזה נשתטה והולך ושוחטך”? כעת כשהשאלה ברורה וכואבת, אפשר לנסות לבחון את מעשה העקידה ואת המסקנה הכל כך ברורה, אומנם ‘בני’ אתה ‘בני’ והשוחט נקרא עדיין אבי, אך “אלוקים יראה לו השה לעולה, בני”. ובלשון המדרש אומר אברהם ליצרו “על מנת כן” – על מנת כן נבראתי וניתן לי בן, ועל מנת כן אני אביו אוהבו, וכדי לגלות דרכנו את רצון ה’ בחיי ובחייו, ואם כך אז על מנת כן אני גם מעלהו לעולה.

אף יצחק משיבו – ליצרו – “אף על פי כן לא אעבור על דעת יוצרי, ועל ציווי של אבא”.כשברורה לו לאדם מגמתו ויחודו בעולם, כש’עמוד השדרה’ של חייו הינו מוצק ומאיר את חייו, יש לו שאלות ולבטים ומשברים, אך יש לו חוט שבעזרתו מוליך הוא את חייו ואת התמודדויותיו.כשתהליך זה נשלם יש גם כוחות ועוצמות להתמודד עם המשברים החיצוניים ומכשלות החיים.כאן מוסיף המדרש נדבך נוסף, ה’שטן’ בדמות הנהר שבדרך. “מיד ירד אברהם לתוך המים … כיוון שהגיע לחצי הנהר הגיעו מים עד צווארו” כשהדרך ברורה אין באדם פחד או רתיעה מלהיכנס “עד צווארו”  – להתמודד עד גבול כוחותיו עם המכשול.ומה הלאה? כשהגיעו המים לצווארו ועוד מעט יטבע, מחזיר אברהם שליחותו לבוראו, אתה ציוויתני …”העלה יצחק בנך לפני לעולה – ולא עיכבתי והריני עוסק בציוויך ועכשיו “באו מים עד נפש”, אם אני או יצחק בני טובע על ידי מי יתייחד שמך”? מרגע זה חוזרת השליחות למשלח לומר כל שעשיתי לרצונך עשיתי כעת רצונך ואצליח הצליחני ואם לאו – זהו רצונך “מיד גער הקב”ה בנהר ויבש ועמדו ביבשה”.

גם האדם עומד לעיתים במבוכות גדולות ואל מול מכשולים הנראים כבלתי עבירים. מקור חייו ותעצומות נפשו הוא באידיאל הברור אותו מציב הוא אל מול פניו, בעמוד השדרה הרוחני היציב והמוצק של חייו, מכאן גם כנגד המחסום הקשה ביותר מתריס הוא “אני לשליחותי הולך וכוחי להיכנס בו עד צוואר”, מכאן והלאה של קוני היא התוצאה”. מבחן חיי הוא במהלך ובמסירות, והתוצאות לד’ אלוקינו.