תפילה מתוך ניגון

יהודה רוטנברג

דוד המלך כתב בתהילים: “ותחסרהו מעט מאלוקים, וכבוד והדר תעטרהו”. חייו של אדם מלווים בתחושה תמידית של חוסר, הרגשת אי שלמות. אלו מחשבות שבמקרים רבים גורמות לאדם לאבד את כוחות החיים ולחיות חיי ייאוש. אמנם המחשבה הזו אמורה דווקא לעשות את ההיפך:

” ‘וַתְּחַסְּרֵהוּ מְעַט מֵאֱלקִים וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ’ (תְּהִלִּים ח). הִנֵּה יָדוּעַ כִּי כָּל מַה שֶּׁחָסֵר לָאָדָם הֵן בְּרוּחָנִי הֵן בְּגַשְׁמִי הַחִסָּרוֹן הוּא בְּהַשְּׁכִינָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת אֱלקִים. וְזֶהוּ: וַתְּחַסְּרֵהוּ – בְּוַדַּאי – מְעַט מֵאֱלקִים, הַיְנוּ הַחִסָּרוֹן בְּוַדַּאי מֵאֱלקִים, הַיְנוּ בְּהַשְּׁכִינָה. אַך כְּשֶׁיֵּדַע זאת… בְּוַדַּאי יִהְיֶה לוֹ צַעַר גָּדוֹל וְעַצְבוּת, וְלא יוּכַל לַעֲבד הַשֵּׁם יִתְבָּרַך בְּשִׂמְחָה. לְכָך צָרִיך לְהָשִׁיב לְעַצְמוֹ, מָה אֲנִי וּמֶה חַיַּי כִּי הַמֶּלֶך בְּעַצְמוֹ מְסַפֵּר לִי הַחִסָּרוֹן שֶׁלּוֹ וְכִי יֵשׁ כָּבוֹד גָּדוֹל מִזֶּה? מִתּוֹך כָּך בָּא לְשִׂמְחָה גְּדוֹלָה… וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ הַיְנוּ עַל יְדֵי כָּבוֹד וְהָדָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ שֶׁהַמֶּלֶך בְּעַצְמוֹ מְסַפֵּר לוֹ הַחִסָּרוֹן”

(ליקוטי מוהר”ן, חלק א’, תורה פ”ט)

מסביר ר’ נחמן על הפסוק שהחיסרון הזה שבא לנו הוא מהשכינה, הוא דווקאי, לא בגלל סיבה כזו או כי המזל לא האיר לפלוני פנים, אלא זה חלק מחכמת הבריאה. כשהאדם מבין שהחיסרון שלו בא משכינה, הרי שהאתגר הזה מוליד תחושת שותפות בעבודת השם עם הקב”ה, תחושה שמצמיחה כוחות של קדושה, שהיא היא הכבוד וההדר. וזהו טבע האנושות כולה. כל מקום של חוסר, צורך, הביא ליצירה, חידוש, עמל ופיתוח.

העולם כולו נברא בחסרון על מנת להוליד מתוכנו את התפילה. לא היינו לומדים להתפלל, לא היינו מוצאים מקום בנפש לתפילה לולי אותו חסרון. ואת ההבנה הזו מביא לנו דווקא דוד המלך, מי ששיריו משובצים בכל פרקי התפילה, מי שהיה מעורר השחר בניגון ובנעימה. דוד המלך מלמד אותנו לפתוח את הנפש והרגש בתפילה, באמצעות הפנמת החיסרון מחד, ומנגינת הלב מאידך.

זו כוחה של שירה, שהיא פורצת את חומות הלב והנשמה. רבי עקיבא אומר “לא נברא העולם אלא בשביל שירה וזמרה”, מסביר הרב יהושוע שפירא שהעולם נברא מעשרה מאמרות. המאמר, הדיבור, יוצרים יצירה שיש לה התחלה וסוף, הגדרה וגבול. השירה והזמרה מוציאים את המשמעות עוד מעבר לגבולות האלו, הן פותחות את שערי הנשמה ישירות אל כיסא הכבוד בלי מחיצות ובלי גבולות. ועל כן, כל העולם כולו ומגבלותיו, לא נבראו אלא בשביל השירה, בשביל החזרה הזו, התשובה, השיח העמוק של הנשמה בתוך עולם של מסגרת וגבול.

הניגון מאז ומעולם ליווה את עבודת השם שלנו. בבית המקדש היו הלוויים מלווים את עבודת הכהן לאורך היום בשירים ומזמורים, החצוצרות והשופרות הריעו בזמנים מיוחדים, ובמעלות העזרה נשמע שירו של כל יום ויום. מפני חטאינו אין לנו את אותו ניגון עתיק ונפלא שנשמע בהיכל, והתפילות שלנו מושפעות מפיזורינו בין הגויים. זוהי משימה נוספת בדור הגאולה, למצוא את אותו ניגון שיפתח מחיצות הלב, ועל משימה זו עמלים מלחינים, חזנים, פייטנים ושליחי ציבור.

התפילה שאנו מכירים זכורה לנו בזכות הניגון. בגני ילדים מדקלמים את הקטעים בלחנים כאלה ואחרים, בחגים יש לנו נוסח מיוחד שנותן הרגשת הוד והדר לתפילה, את התורה אנו קוראים עם תווים מיוחדים- טעמי המקרא. לפסוקים משמעותיים יש ניגון מיוחד וטעם עליון, בימי הזיכרון אנו קוראים תפילה בניגון מצמרר, אין ספור דוגמאות… יש שמגדילים לעשות וגם את הלימוד היומי שלהם מטעימים בניגון מתוק. הניגון עוזר לנו לחוות ולהתחבר, להתרגש לקראת החג. כמה קריטי לקהל מי יהיה שליח הציבור, ולפעמים פרמטר המוזיקאליות עולה על פרמטר יראת השמיים.. להיות שליח ציבור דורש אישיות מורכבת מהפכים: כריזמה עם ענווה גדולה, דייקנות עם שפיכת לב כמים, הבנת הציבור וגבולותיו עם דרישה להוסיף כוחות בתפילה.

אחד האתגרים בדור שלנו הוא ההתמודדות על הרגש של הדור הצעיר. כמה מפיקים ומארגנים עמלים אין סוף על חיפוש הדבר המרגש הבא. זה בסדרות ובסרטים, במוזיקה, במסיבות, במאכלים, בטיולים ובטרנדים משתנים. הנוער עובר מריגוש לריגוש ונמשך לדברים בלי הפעלת חוש ביקורת למסר ולתקלה שיכולים להסתתר באותם מקומות. היהדות נראית פעמים רבות משעממת ואפורה, ולכן הולכים למקום השטחי והמרגש יותר. אל לנו להעתיק את דפוס המחשבה הזו ולהתחיל ליצור פה ריגושים שטחיים ‘יהודיים’. אמנם, גם לא נכון יהיה להתעלם מהמתרחש ועלינו להציב אלטרנטיבה יהודית ראויה.

האלטרנטיבה היהודית משלבת עולם עמוק נשמתי, רוחני, יסודי עם אמצעים מעוררי רגש. בחסידות היטיבו לעשות זאת בצורת ‘התוועדויות’, התכנסות בחבורה והתעלות בדברי תורה וחסידות מתוך ניגון. בישיבות הניגון מלווה את הסעודות והתפילות. החתונות היהודיות מביאות לשיאים שקשה למצוא במקומות נוספים. המסר המרכזי הוא שריגוש הבא מתוך מקום אמיתי, נשמתי, מחובר הוא גדול פי אלף, ואין אחריו תופעת ‘הנגאובר’ אלא תופעת התרוממות וחיים מלאי עוצמה ביום שאחרי.

שנזכה שאכן כל הניגונים כולם יעלו לרצון טוב, וקול ניגון חדש-ישן ישמע מהיכלו במהרה בימינו. אמן.