סוד הנטיעה לדורות

אמנם את מנהג הנטיעות  בט”ו בשבט חידשו דורות אחרונים, אך “הנח להם לישראל שאם לא נביאים הם, בני נביאים הם”.

טקס הנטיעות הראשון של ט”ו בשבט התקיים בשנת תרמ”ד  במושבה ייסוד המעלה. בעקבותיו יצא ההיסטוריון והתלמיד חכם- זאב יעבץ, בקריאה לקבוע את ט”ו בשבט כחג הנטיעות: “למען חבב את הנטעים, נטעי הארץ אשר נטע ה’ לאבותינו לשבוע מטובם ולהתענג מיופיים … לעשות יום טוב את היום אשר נועד מימי קדם בישראל לראש השנה לאילנות, לערוך בו במערכת, כרוב חן והדר, את העצים, הנטעים, השושנים”.

את ערכה של נטיעה הן בחיים האנושיים הטבעיים, ובעיקר כמשל עמוק לחיים- לחיי הרוח האמונה, ניתן לגלות במדרש הנפלא שלפנינו:

אדריינוס שחוק העצמות היה עובר בשבילי טבריה , וראה איש זקן עומד וחוצב חציבות (בסלעי טבריה ) לנטוע נטיעות
אמר לו: סבא סבא אילו השכמת לא הערבת .
אמר לו: השכמתי והערבתי והטוב בעיני ה’ אלוקי השמים עשה.
אמר לו: בחייך סבא, בן כמה שנים אתה היום הזה ?
אמר לו: בן מאה שנה .
אמר לו: ואתה בן מאה שנה ועומד וחוצב חציבות לנטוע נטיעות? האם אתה סבור שתאכל מהם?
אמר לו: אם אזכה – אוכל, ואם לא, כשם שייגעו לי אבותיי כך אני יגע לבניי ,
אמר לו: בחייך, אם תזכה לאכול מהם, תודיעני .
לאחר ימים עשתה תאנים
אמר: הרי הגיע הזמן להודיע למלך.
מה עשה? מילא סל תאנים ועלה ועמד לו על שער פלטין .
אמרו לו: מה עיסקך ?
אמר להם: לעלות לפני המלך.
כיון שעלה , אמר לו: מה עיסקך ?
אמר לו: אני הזקן שעברת עלי ואני חוצב חציבות לנטוע נטיעות
ואמרת לי: אם תזכה לאכול מהם תודיע לי .
עכשיו זכיתי ואוכל מהם והנה תאנים מהפירות.
אמר אדריאנוס באותה שעה לעבדיו: מצוה אני שתתנו כסא זהב וישב לו
אמר לעבדיו: אני מצוה שתפנו את הסל שלו ותמלאו אותו דינרים .
אמרו לו עבדיו: כל הכבוד הזה תכבד לזקן יהודי זה ?
אמר להם: בוראו כבדו ואני אין אני מכבדו ?

אשתו של השכן הייתה אישה רעה, אמרה לבעלה: לא יוצלח, ראה שהמלך הזה אוהב תאנים ומחליפן בדינרים.
מה עשה ? מילא שקו תאנים, והלך ועמד לפני הארמון.
א”ל: מה עסקך ? אמר להם: שמעתי שהמלך אוהב תאנים ומחליפן בדינרים.
באו ואמרו למלך: זקן אחד עומד על שער החצר, שקו מלא בתאנים…., ואמרו לו: מה עסקך ? א”ל: שמעתי שהמלך אוהב תאנים ומחליפן בדינרים.
אמר: מצוה אני, שתעמידוהו בשער הארמון, וכל מי שנכנס ויוצא יהא משליכן על פניו.

בערב, שחררוהו לביתו .
אמר לאשתו: בכל הכבוד הזה, אני חייב לך….
אמרה לו: לך תתפאר לאמך, שהיו אלו תאנים ולא אתרוגים, ושהיו בשלות ולא פגות.

מתורגם ע”פ ויקרא רבה כ”ה ה’

סיפור מופלא !!! אדריאנוס הרשע, שונא יהודים מושבע, ציניקן, וספקן חסר תקנה- משנה לפתע עורו ?!

לא זו בלבד שהוא מודה שנוצח בהתערבות, אלא הוא מכבד את אותו זקן- בצורה שאינה מקובלת בימיו, ומושיבו בפני המלך ?!

נראה כי הזקן הזה ואורח חייו, ‘שברו’ את אדריאנוס, וגרמו לו למהפך תפיסתי מדהים.

כשהוא רואה את הזקן לראשונה חוצב חציבות לנטוע נטיעות- עוסק בהכנות ארוכות הטווח לקראת הפירות…הוא אומר לו: “סבא סבא, היית ילד ונשארת ילד, לא למדת את חוקי החיים, לא התבגרת”. עוד לא הבנת שבעולמנו עושים רק מה שנותן פירות מיידים, ותוצאות עכשוויות ? אצלנו אין השקעות ערכיות ארוכות טווח.

גם תשובותיו של הזקן ‘מה שטוב לריבון השמים יעשה’, ‘ואני יגע לבניי’ אינן מובנות לאדריאנוס- או שתאכל מהם או שלא…

ולכן כשבא הזקן למולו- אדריאנוס עומד נדהם, הוא לא האמין שהזקן ה’פראייר’ הזה ישרוד.

אפילו השומרים לא עומדים מול אישיותו והאור הקורן ממנו, והם נותנים לזקן שלנו להיכנס מיד, ולא סתם זקן, זקן יהודי.

קשה להבין מה ‘עובר’ על אדריאנוס, אבל הוא נותן לו המון כבוד, עד שעבדיו לא מסוגלים להבין מה הוא רואה בזקן היהודי הזה ?

ותשובתו המפתיעה- בוראו כיבדו, ואני לא אכבדו…

אדריאנוס, מה קרה לך, ממתי שם אלוקים שגור בפיך ?!

דומה כי מה שחווה אדריאנוס הוא ריסוק של כל אמונותיו העכשוויות, הוא רואה מולו אדם מלא אמונה ונתינה, ולא זו בלבד שאמונתו לא מחלישה אותו, אלא היא נותנת לו חיוניות בגיל שע”פ הקריטריונים הטבעיים, הוא אמור כבר מזמן לא לתפקד. וא”כ מתגלה כי הטוב והאמת וה”לשם שמים” מעצימים את האדם לא רק בעולם הרוח, אלא אף בעולם הבשר וכוחות החיים הטבעיים.

סיומו של הסיפור- עם צמד השכנים משלים את התמונה המאירה.

הם באים בדיוק מתפיסתו הישנה של אדריאנוס- של תוצאות, זהב ופירות. אך כעת מתברר כי מי שכל עניינו בפירות ובתוצאות, ראוי הוא שיטיחו אותם בפניו.

סיפור זה, מגלה את סודה של נטיעה – סוד האמת והאמונה- אלו המנצחים אפילו את הציניקן הגדול ביותר, המגלה שפירות האמונה מתוקים ומחיים.

זה אולי לוקח זמן, אבל בסוף הנטיעה מצמיחה פירותיה.

זהו הסוד של חיים מלאי השקעה בתהליך “חוצב חציבות לטעת נטיעות”- בגיל 100 !!!

חיים בהם ערכם של דברים לא נמדד רק בתוצאתם.

חיים של נתינה גם כאשר איני מצפה וממתין שיחזירו לי.

חיים של אמונה שאני צריך לעשות את המוטל עליי, והשאר בידיו של רבש”ע.

ואולי אולי, זהו פשרו של סיפור שסיפר הרב גולד על מרן הרב קוק (והביאו הרמ”צ נריה בספרו “מועדי הראי’ה”).

הרב קוק- כך הוא מספר, הוזמן לטעת את הנטיעה הראשונה בחגיגת מטעים בשרון.

הלך הרב כשעיניו זולגות דמעות, פניו להבי אש, ובידו הנטיעה. כשהגישו לו את המעדר, סירב ליטלו, וחפר בידיו ברגבי האדמה, וכולו נתון בסערת קודש.

כששאלו אחד ממקורביו לפשר הדברים, ענהו הרב: “נטיעת עץ פרי בארץ ישראל, היא לא רק פעולה חקלאית, היא התדבקות במידותיו של הקב”ה” ( כדברי המדרש בויק”ר כ”ה)

ואולי ראה הרב בעיני רוחו את החיבור העמוק שבין נטיעת עצים ויישוב הארץ, לבין סוד הנטיעה הסבלנית מלאת האמונה, וידע כי כמו אותו זקן עלינו למצאו את העוז והאמונה, ולפעול בעוצמה סבלנית עם אל, בצמיחת גאולתנו