להתמכר לנפילה

הרב יונתן מילוא

אמר לי פעם מומחה לגמילה מהתמכרויות, כי המשפט המעיד יותר מכל על התמכרות הינו ההצטדקות: “אני מכור ? מתי שאני רוצה אני מפסיק”. “עכשיו ? עכשיו לא מתאים לי. אבל מתי שאני רוצה…”. אדם כן וישר מוצא עצמו פעמים רבות אומר “אני מאוד רוצה… אבל.. זה לא יוצא”.. לא הולך לי…

הלצה ידועה בעולם הישיבות, טוענת כי יש היתר לחטאים ולנפילות אלו של האדם … – “היתר רב הונא” שמו. הדברים מכוונים לדבריו של רב הונא המובאים בתלמוד הבבלי (יומא פ”ו : ועוד ), שם נאמר “כיוון שעבר אדם עבירה ושנה בה, הותרה לו”. ושואלת הגמרא וכי באמת הותרה לו ? אדם שחילל שבת שלוש פעמים, אז שבת הופכת להיות יום שלישי, ופקעה קדושתה ? עונה הגמרא: שר’ הונא דייק בלשונו כשאמר ש”הותרה לו“, דהיינו לתחושתו הוא- האיסור פקע ואיננו-  ” נעשית לו כהיתר”.

מה הופך עבירה חוזרת לחוויית היתר ? מדוע כל כך קשה להתנתק ממציאות גרועה, מביכה, לא טובה ?? והכי חשוב: איך “יוצאים מזה” ? ואולי אם נבין למה ? גם נדע איך נחלצים משם.

נראה כי ישנן כמה סיבות לתהליך השקיעה הזה.

ראשית, ההרגל המתמיד, ההופך לכמעט טבע שני, ויוצר תחושת אין אונים למולו.

שנית, השחיקה ברגישות שלי לרע, והיעלמות תחושת הכאב וייסורי המצפון. בתחילה הייתי מאוד נסער מחטאי ומזועזע מהנפילה שלי, בהמשך היא הופכת ל..כמעט לגיטימית.

ומעל הכל מצויה התחושה “כזה אני, אני בתחום הזה לא מסוגל לנצח, אני חלש, נסחף, מאבד שליטה”. פעם, לאחר הנפילה הראשונה עוד האמנתי בעצמי וניסיתי, כעת אני יודע שאני מקרה אבוד.

כעת כשאני מבין מעט יותר, ומזהה אולי את עצמי באחת מהחוויות שלעיל, ניתן לנסות ‘לפצח’ את התחושות הללו, ולנסות לחלץ עצמי מבית האסורים הנפשי הזה.

ישנו מדרש מופלא בחז”ל (בבלי, סנהדרין נ”ט ע”ב ), המתאר התמודדות מרתקת עם ה..אוכל. מספר המדרש על רבי שמעון בן חלפתא (מגדולי התנאים בדור אחרון), ההולך בדרך, ולפתע מולו שני אריות הנוהמים לעומתו ברעב.. נענה רבי שמעון ואמר: “הכפירים שואגים לטרף…”. נפלו פתאום שתי ירכיים של בהמה מהשמיים, אכלו האריות אחת מהן, והסתלקו לעומת שבאו. נטל רבי שמעון את הירך הנותרת, הלך לבית המדרש, ושאל שם: האם ירך זו טמאה או טהורה ? ענו לו חכמים: “אין דבר טמא יורד מן השמים”.

סיפור ממש בלתי נתפס: א. הולך לו חכם וצדיק לדרכו, ולפתע רוצים אריות לטורפו- מדוע, במה חטא ?  ב. כעת הוא אומר פסוק- שלא קשור לכאורה לכלום, ואין בו שמץ של תפילה או תחינה, ובכל זאת זה ‘עובד’ ? ג. או אז כשהוא ניצל בדרך נס, כל מה שנותר לו לעשות זה לרוץ לביהמ”ד ולספר את מעשה הנס… לא, הוא רץ לשם ושואל: “אפשר לאכול את זה- זה מותר או אסור ” ?

מבט שני בסיפור יגלה כמה אבחנות חשובות.

ראשית, שאלתו אינה ‘מותר או אסור’- מושגים העוסקים בדיני איסור והיתר באכילה, אלא ‘טמא או טהור’- השאולים ממערכת מושגים אחרת לגמרי- של סדר טהרות. שנית: הפסוק הנזכר, אמנם אין בו תחינה, אך יש בו קביעה רוחנית מאוד אקטואלית, והיא כי הכפירים הרעבים, מבקשים מהקב”ה להשביע רעבונן- “ולבקש מאל אוכלם”- כך סיומו של הפסוק.

ומעל לכל רבי שמעון בן חלפתא אינו חכם רגיל, יש לו עניין מיוחד בסוגיה זו של טרף ומאכל. רבי שמעון היה אדם שמן מאוד ובעל בשר- כך מספר לנו התלמוד (בבלי, בבא מציעא פ”ו ע”א), ורבים המדרשים המתארים את עיסוקו בענייני מאכל. המקרה הזה הינו כנראה בירור ייחודי ועמוק בעניין האכילה. הולך לו רבי שמעון בדרך, והנה לפתע ברגע אחד ‘האוכל נעשה מאכל’- הוא עצמו הופך לארוחת הצהריים של האריות. או אז מכווין רבי שמעון מבטו אל תוכו פנימה, ומברר את יסוד האכילה וחיבורה למעלה בקודש “ולבקש מאל אוכלם”- משם הכל מתחיל. זו הסיבה בשלה מיד לאחר שניצל, הוא רץ לביהמ”ד לברר האם הלימוד הזה הנו טמא או טהור, האם מקור ניסו הוא בעולם של טהרה רוחנית או של כישוף וטומאה. עונים לו חכמים שמהשמים לא יורדים דברי טומאה, ואין הקב”ה עושה ניסים למען הטומאה או לשקר.

הבירור שמברר רבי שמעון בעומק רוחו- שם למול האריות, הוא הבירור שלי בכל יום למול נהמת “האריה של אש” שבקרבי-( כך כינויו של היצר בחז”ל ) . את היצר יש לחבר למקורו האלוקי ולתכליתו הרוחנית בבריאה “בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין”, היצר הוא ‘תבשיל’ החיים, וניתן לאדם ע”מ שיוכל להתענג על חייו בדרכי יושר וקדושה “להתענג על ה’ “.

נראה כי אובדן השליטה ביצר נובע פעמים רבות מניתוקו מקדושה. כאשר כל כולו של המעשה מכוון להנאת עצמי, אני נסחף אחר הקלות הבלתי נסבלת של התענוג הגס והריגוש הזר. אך אם אצור התכוונות פנימית לייעודו של היצר ולתכליתה של ההנאה, יחזור הכוח למקומו ולמקורו, ואף שליטתי בו תחזור. כאשר ‘כל מעשיי יהיו לשם שמים’, ויהיו מכוונים לתכליתם הרוחנית, או אז מובטח אני כי יתיישרו המעשים לטובה “בכל דרכיך דעהו (או אז) והוא יישר אורחותיך” (משלי פ”ג ו’ ). לא רק סייעתא דשמיא יש כאן, אלא הגיון עמוק ופשוט, המבין כי סיפוקו של האדם ומילואו תלוי פעמים רבות במיצוי הצורך מן הבחינה הנפשית. כאשר אפסיק לרעוב נפשית “צדיק אוכל לשובע נפשו”- ימנע הצורך לאכול למען הנפש או לרעוב למענה. או אז תחושת ההנאה המעוותת- שבנפילה, תהפוך לשמחה של שליטה ושל התכוונות פנימית לקדושה ולטהרה.