סוד התפילה במדרשי תפילת חנה – הרב יונתן מילוא
סוד הנטיעה לדורות – הרב יונתן מילוא
17 בינואר 2019
להתמכר לנפילה – הרב יונתן מילוא
21 בינואר 2019
סוד התפילה במדרשי תפילת חנה
הרב יונתן מילוא
במהלך דיון כיתתי בנושא התפילה- באחת הישיבות, אמר אחד התלמידים לרבו כי קשה לו מאוד להתפלל משום שהוא מרגיש שאלוקים לא עונה לו, ואינו מקשיב כלל לשיחו.
ענה לו הר”מ את תשובתו המפורסמת של יהודה וקסמן, שלאחר הירצחו של בנו נחשון הי”ד, אמר לתקשורת: איני מאבד את אמוני בתפילה… פעמים רבות ביקשתי שמאבינו שבשמים דברים רבים, ותמיד הוא נענה לי.
הפעם למרבה הכאב הוא ענה לי: לא!! מותר לאבא לומר גם לא לפעמים.
אמר לו התלמיד: זו תשובה נפלאה ליהודה וקסמן, שכן הקב”ה נענה לו ב’כן’ ברוב המקרים, אך מה אעשה ולי הוא תמיד אומר: לא !?
תחושה קשה, אך כזו שראויה להתמודדות. האם תפילה אמורה להיענות ?! לכאורה וודאי שכן, אך האם יש ביכולתנו להבין- ולו בחלק מהמקרים, מדוע היא אינה נענית לעיתים.
סיפר אחד מתלמידיו של הרב סולובייצ’יק כי משהתריס למולו ניצול שואה: האם הקב”ה עונה לתפילותינו ?! ענה לו הרב בניחותא: אנחנו אומרים 3 פעמים ביום “ברוך אתה ה’ שומע תפילה”. הקב”ה מבטיח כי הוא שומע את כל התפילות כולן, אך הוא אינו מבטיח להיענות להן.
הוסיף הרב ואמר: בצעירותי התפללתי על דבר מסוים תפילות רבות, ולא נעניתי. היום אני מודה לקב”ה על שלא נענה לתפילתי דאז...
אך דומני כי מעבר להסברים הרציונליים והנכונים- על כך שאיננו מבינים דעתו והנהגתו של הבורא, ועל כך שאפילו לא תמיד אנחנו יודעים מה טוב לנו באמת, יש משהו יסודי מאוד בתפילה שכאשר אינו מתחולל, התפילה מחמיצה את ייעודה. כוונתי היא לשאלה הגדולה: מי אמור להשתנות בתפילה- הקב”ה ורצונו או אני ורצונותיי ?!
נדמה כי מאמינים רבים מתפללים מתוך מחשבה שהקב”ה הוא זה שאמור לשנות דעתו או גזירתו, ואילו אני המתפלל נשאר עומד במקומי. אך אולי כאן שורש הטעות כולה.
לימדונו חז”ל כי רבות מאמהות האומה וגדולותיה היו עקרות משום שהקב”ה מתאווה לתפילתן ולשיחתן. וכלשון המדרש:
ולמה נתעקרו האמהות ? ר’ לוי משם רבי שילא דכפר תמרתא ורבי חלבו בשם ר’ יוחנן: שהקב”ה מתאוה לתפלתן ומתאוה לשיחתן. שנאמר: (שיר השירים ב) “יונתי בחגוי הסלע … הראיני את מראיך השמיעיני את קולך” – ‘יונתי בחגוי’ למה עקרתי אתכם ? בשביל- ‘הראיני את מראיך השמיעיני את קולך’. בראשית רבה פרשה מ”ה אות ד’
וכי מה צורך לו לקב”ה בתפילתן ובתחנוניהן ?! וכי הקב”ה הינו כאדם הזקוק לזולתו ?! והאם הוא רפה רצון כאב בשר ודם הנכנע לתחנוני בנו/ביתו למרות שהוא יודע שזה לא טוב לו/ה ?!
נראה כי את התשובה ניתן למצוא בדרשות חז”ל על אימן של כל המתפללות והמתפללים- חנה אם שמואל.
חנה- כך לימדונו חכמים הינה מקור רוב הלכות התפילה היסודיות והעקרוניות.
וכך אמרו חכמינו:
אמר רב המנונא: כמה הלכתא גברוותא איכא למשמע מהני קראי דחנה (- כמה הלכות גדולות וחשובות ניתן ללמוד מפסוקי תפילתה של חנה):
(שמואל א’ א’) “וחנה היא מדברת על לבה” – מכאן למתפלל צריך שיכווין לבו.
“רק שפתיה נעות” – מכאן למתפלל שיחתוך בשפתיו.
“וקולה לא ישמע” – מכאן, שאסור להגביה קולו בתפלתו.
“ויחשבה עלי לשכרה” – מכאן, ששכור אסור להתפלל. מסכת ברכות דף לא עמוד א
את יסודותיה של תפילת הלחש/העמידה למדו חכמי התלמוד מתצורת תפילתה של חנה, אך את עומקה של תפילה וסודה הם למדו משיחה ומרמזי מילותיה.
דרשות אלו בהן נדון בהמשך, מעוררות בתחילה פליאה עמוקה, ואף תחושת אי נחת בקריאתן הראשונית, אך במבט מעמיק ננסה לגלות בהן הרבה מעבר להבנה הראשונית.
כך דורש שם המדרש:
“ותדר נדר ותאמר ה’ צבאות”- אמר רבי אלעזר: מיום שברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, לא היה אדם שקראו להקדוש ברוך הוא צבאות עד שבאתה חנה וקראתו צבאות.
אמרה חנה לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, מכל צבאי צבאות שבראת בעולמך קשה בעיניך שתתן לי בן אחד?
משל למה הדבר דומה – למלך בשר ודם שעשה סעודה לעבדיו, בא עני אחד ועמד על הפתח, אמר להם: תנו לי פרוסה אחת! ולא השגיחו עליו; דחק ונכנס אצל המלך. אמר לו: אדוני המלך, מכל סעודה שעשית קשה בעיניך ליתן לי פרוסה אחת?
“אם ראה תראה”- אמר רבי אלעזר: אמרה חנה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, אם ראה – מוטב, ואם לאו – תראה, אלך ואסתתר בפני אלקנה בעלי, וכיון דמסתתרנא משקו לי מי סוטה (- וכיוון שאסתתר יצטרכו להשקותני ‘מי סוטה’ ), ואי אתה עושה תורתך פלסתר (-דבר שקר), שנאמר: (במדבר ה’) “ונקתה ונזרעה זרע”.
“וחנה היא מדברת על לבה” – אמר רבי אלעזר משום רבי יוסי בן זמרא: על עסקי לבה.
אמרה לפניו: רבונו של עולם, כל מה שבראת באשה לא בראת דבר אחד לבטלה, עינים לראות, ואזנים לשמוע, חוטם להריח, פה לדבר, ידים לעשות בהם מלאכה, רגלים להלך בהן, דדים להניק בהן.
דדים הללו שנתת על לבי למה, לא להניק בהן ? תן לי בן ואניק בהן. מסכת ברכות דף ל”א ע”ב
בקריאה שטחית משהו- נגלית לפנינו לא תפילה אלא התרסה קשה, חלילה. חנה אינה מבקשת היא דורשת ומאיימת..
תחילה היא פונה אל הקב”ה ואמרת לו: יש לך כל כך הרבה ילדים, אז מה אתה מונע ממני בן אחד קטן… מה כבר ביקשתי ?! וממשיכה ומקשה: בכלל מדוע יצרת אותי אישה עם יכולת הולדה וגידול ילדים, אם אינך נותן לי ילד או ילדה.
בהמשך היא אף מאיימת כביכול על נותן התורה שתסתתר מבעלה ותיחשב כסוטה, ובכך תכריח את הקב”ה חלילה לתת לה ילד…
מה פשר דרשות אלו של חז”ל, וכיצד הן מתיישבות עם ההקדמה המייחסת לחנה את שורשי הלכות התפילה, זו תפילה זו ?
על מנת ליישב מדרשי חכמים אלו, ולרדת אל עומק סודם, נקדים את דבריו של רבי יוסף אלבו בעל ‘ספר העיקרים’. ר”י אלבו נדרש לשאלה וכי מה מועילה התפילה, הלא הכל תלוי ברצונו יתברך, ואם הוא רוצה- יתממש רצונו, אף בלא שאתפלל או למרות תפילתי, ואם אינו רוצה- מה תועיל תפילתי ?
תשובתו היא, שיש לנו טעות יסודית בתפיסתנו את התפילה ואת השינוי שהיא יוצרת. רבים חושבים בטעות שהתפילה משנה את הקב”ה ורצונו- חלילה, כאשר למעשה התפילה אמורה לשנות אותנו- המתפללים.
וכך הם דבריו:
וזה הדעת אינו נכון, שכן ההשפעות העליונות יושפעו על המקבל בהיותו במדרגה ידועה והכנה ידועה לקבלם, ואם לא יכין האדם עצמו לקבל השפע ההוא הנה הוא המונע טוב מעצמו…
וכן כשנגזר עליו רע מה, הנה הוא נגזר בהיותו במדרגה ידועה מהרוע או בהכנה ידועה, וכשתשתנה המדרגה ההיא או ההכנה ההיא תשתנה הגזרה בהכרח לטוב או לרע.
וזה כמלך שגזר על כל הערלים שבמדינה פלונית שיהרגו או שינתן לכל אחד ככר זהב, ועמד אחד מהם ונימול, שתשתנה בלי ספק הגזרה ההיא ותבטל מעליו לרע או לטוב כפי ההכנה שנתחדשה באיש ההוא…
ועל זה הדרך הוא מבואר שתועיל התפלה או כשרון המעשה אל שיוכן המתפלל לקבל שפע הטוב או לבטל ממנו הרע הנגזר עליו, להיותו משתנה ממדרגת הרוע שיהיה בה…
ואין להקשות ולומר איך ישתנה רצון השם יתברך על ידי התפלה, שכך היה רצון השם מתחלה שתתקיים הגזירה בהיותו באותה מדרגה ואותה הכנה, ואם תשתנה ההכנה תשתנה הגזרה. ספר העיקרים, מאמר רביעי פרק י”ח
מלמדנו כאן ר”י אלבו כי על מנת לשנות גזירה אלוקית שנגזרה לרעה חלילה, או לחילופין להביא גזירה טובה לכדי מימוש, עלינו לפעול וליצור שינוי, התחדשות והיטהרות שלנו, כדי שנהיה ראויים לטוב שהקב”ה רוצה להשפיע עלינו, וכדי שנינצל מהגזירה הרעה שנגזרה עלינו.
בלשון אחרת, אין לתפיסת היהדות גזירת גורל מוחלט על האדם- לטוב או למוטב, שלמולה עומד האדם נדהם וחסר אונים. גורלו של אדם תלוי הוא במעשיו היום יומיים, ובבחירותיו להיטיב את דרכיו, לעמול על תיקון מידותיו ולהתקרב לקב”ה, וזהו ייעודה של התפילה.
בקומה נוספת הנרקמת על גבי דבריו של בעל העיקרים, צריך לומר כי העבודה של האדם אמורה להתבצע במקום העמוק והמשמעותי ביותר בעולמו הפנימי- ברצון.
מטרת התפילה היא להעלות את רצונו הגלוי והמודע של האדם ולחברו ולכוונו לרצונו של הבורא- כפי שהוא טבע אותו בנשמתו של אדם- “עשה רצונו כרצונך” (אבות ב’ ה’).
משום כך נקראת התפילה ‘עבודה שבלב’ (מכילתא דרשב”י פ’ כ”ג פס’ כ”ה), מפני שהיא פועלת בתוך ליבו של האדם- במשכן הרצונות שלו, על מנת לטהר ולזכך את רצונותיו, ולהעלותם למקורם- לרצון הבורא יתברך.
רק כך תוכל התפילה לפעול על האדם ועל העולם המציאותי, כאשר דרכה מתחבר האדם אל נשמתו המליאה כולה ברצונות רוחניים עליונים ובשאיפות נשגבות. וכדבריו של הרב קוק:
אין התפילה באה כתיקונה כי אם מתוך המחשבה שבאמת הנשמה היא תמיד מתפללת, הלא היא עפה ומתרפקת על דודה בלא שום הפסק כלל. אלא שבשעת התפילה המעשית הרי תפילה הנשמתית התדירית היא מתגלה בפועל.
לאור תובנה עמוקה זו ניתן כעת לגשת להבנה מחודשת במדרשי תפילת חנה.
חנה מבינה כי אם היא רוצה לזכות לילד/ה עליה לעמול ולהעלות עצמה למדרגה גבוהה עוד יותר מזו בה היא נמצאת כעת. יכולתה לזכות בילד תלויה להבנתה- בהשתנות פנימית בתחומים השייכים ומשיקים לאמהות ולהולדה.
ולכן מבקשת חנה להעצים ולהעלות את עצמה ואת הבנתה בשלוש נקודות הקשורות לאמהות וללידה: בזוגיות שלה, בנשיות שלה ובאימהות שלה.
תחילה פונה חנה על פי המדרש לאימהותה ומבקשת לברר לעצמה, ועוד יותר מכך להחוות את עצמה- בתפילתה, שאימהות אינה רק צורך אישי ונפשי לחוש חום אהבה ונתינה. אימהות הינה התחברות אל רצון הבורא שרצה להעניק חיים לעולם, ומילא אותו בצבאי צבאות המגלים בעצם חייהם את רצונו להיטיב לעולם ולהחיותו.
לכן מבקשת חנה לזכות לקבל ‘פרוסה’ מאת המלך שעשה סעודה לעבדיו/נתיניו על מנת להחיותם ולהעניק להם מטובו. ובניסוחה של חנה היא מבקשת להיות גם היא סמלת זוטרה בצבא החיים של הקב”ה, ולזכות להוליד ולגדל ולו לחייל אחד בצבאותיו. משום כך גם תשאיל חנה את בנה לבית ה’ ולעבודתו, לא חלילה כשוחד, אלא כמסקנה מתבקשת מתוך התובנה והחוויה שנתבררו בתוכה.
המישור השני בו חנה מבקשת להתחדש ולהתעלות הוא הנישואין והזוגיות שלה.
האיום כביכול של חנה על הקב”ה “אלך ואסתתר בפני אלקנה בעלי…” יורד לעומקה של פרשת סוטה, שכדברי חז”ל אין מטרתה לרצות את הבעל המקנא או להעניש חלילה את האישה אלא “להטיל שלום בין איש לאישתו”.
פרשת סוטה מטרתה לרומם את בני הזוג להבנה עמוקה יותר של מהם זוגיות ומשפחה. לאחר שנוצר קרע בתקשורת ובקע באימון הזוגי, מבקשת הפרשה לחדש את ההבנה מהי זוגיות יהודית אמיתית. למטרה זו מפגישה התורה את בני הזוג עם מי הכיור על כל סמליותו “מראות הצובאות”, עם עפר המקדש, ועם שם ה’ המפורש שבלעדיו אין משפחה ישראלית אמיתית- “זכו שכינה בניהם..”.
לאור כל זאת ניתן להבין כי חנה אינה מאיימת חלילה ‘לסחוט’ ילד מהקב”ה, אלא הוא מבקשת להעלות את עצמה ואת זוגיותה, גם אם הדבר ידרוש ממנה לעלות למקדש, לשתות מי סוטה, ועל ידי כך להתעלות למדריגה חדשה בתפיסתה ובעולמה הפנימי והזוגי.
המישור השלישי בו חנה מבקשת להתחדש ולהעלות הוא ביחס לנשיותה- “על עסקי ליבה”.
כאן עוסק המדרש בדברים שבצנעה, ואף אנו נכתוב רק ברמז.
חנה מנסה ללבן לעצמה ולרומם את המקומות הנשיים בנפשה, ברוחה, בגופה ובאישיותה, ולמצוא להם פשר וחיבור לרעיון הגדול של רצון ה’ ושל הבאת חיים לעולם.
החיבור הזה לא בא לבטל או לשלול את הרבדים האחרים של הנשיות, או תפקידים מגוונים אחרים, כמו מימוש היכולות הפנימיות, הייחודיות הנשית, הכישורים והשאיפות. אך היא מסרבת לקבל כמובנת מאליה את התפיסה המוחצנת הרואה בגוף רק גופניות וחומריות, ואינה מסוגלת/רוצה להעלותו לרצון ולרעיון שלמענו בראו הקב”ה.
חנה מתעמתת כאן חזיתית עם ההחפצה של האישה והפיכתה לפוסטר, והיא מנסה לרומם את המבט שלה עצמה ובעקבותיה של רבים למקום עמוק ועדין, המגלה ולו במשהו את ייעודו הרוחני והערכי של הגוף ושל היופי האנושי.
רק כאשר מסיימת חנה את תפילתה- העלאת הרצון שלה, דיוקו וזיכוכו, היא תזכה לחבוק ילד “עד עקרה ילדה שבעה”.
דומה כי כאן נפתח פתח להבנת תשובתם של חכמינו לשאלות בהן פתחנו את הלימוד.
ייעודה של התפילה הוא לשנות אותי- המתפלל, להעלות את הרצון שלי, ולחבר את הרצון האישי הפשוט עם הרצון האלוקי העליון- הטבוע בי.
התפילה כעבודה ליבית יוצרת חיבורים שאינם רק בשכל, אלא בכל מכלול חיי הנפש של המתפלל, ובכך משנה את חיו את רצונותיו את בחירותיו ואת מעשיו.
כאשר ישיגו החיסרון והכאב את ייעודם, ויפתחו אלך ליבי לשינוי הרצוי מאת ה’, תפעל התפילה את פעולתה גם בחיים, ותקדם גם את המציאות המעשית לקראת השלימות שהקב”ה מייעד לה וכולנו מצפים לה.
דומני, כי משום כך דווקא תפילתה המורכבת של חנה מהווה אם לכל התפילות כולן. בהיותה משקפת את התפילה הנובעת מתוך מאבק אמוני פנימי, ומתוך התעצמות, מאבק ורצון להעלות את האישיות כולה לרצון ה’.
רצון זה לא יישאר ברובד הנפשי בלבד, אלא בכוחה של תפילת הלב- הרגשית והחווייתית יהפוך את החיים לטובים יותר, מוכוונים יותר לרצון ה’, וממילא ממשים ומגשימים את הרצונות הגדולים בחיים.
ואז, אף הקב”ה ייענה למול האדם ויסייעו להביע את אישיותו, ולממש את חלומותיו בחיים.
“אם רואה אדם שהתפלל ולא נענה… יחזור ויתפלל, שנאמר: “קווה אל ה’ חזק ויאמץ ליבך… וקווה אל ה’ ” (בבלי, ברכות דף ל”ב ע”ב) – יפלל, יקווה, ימשיך לרצות, לחלום, לשאוף ולהתעצם עד למימוש תקוותיו שהן שהן תקוות העם, העולם כולו והשכינה.
