להתחיל את השנה בצביעות?!

במשך רוב השנה, חלק ניכר מעם ישראל אינו מקפיד על תפילה בבית הכנסת. אך לקראת הימים הנוראים מתמלאים בתי הכנסת ביהודים, המבקשים “לעשות תשובה”, לשפר מעשיהם ולשוב מדרכם הרעה? האין זו צביעות? איך פתאום כולם מבטיחים, לעצמם ולאלוקים, להיות רציניים יותר ביחס לשמירת המצוות וערכי היהדות?  האם אנחנו מנסים לרמות את אלוקים? האם ישנם רק עשרה “ימי תשובה”, וכל שאר ימות השנה הם בגדר “ימי שאילה”?

תפקיד שונה לראש השנה וליום הכיפורים

במזמור כ”ז בתהילים, אומר דוד המלך: “ה’ אורי וישעי, ממי אירא”… וחז”ל דרשו בגמרא: “אורי בראש השנה, וישעי ביום הכיפורים”. כלומר, לראש השנה וליום הכיפורים מטרות שונות.

בראש השנה האדם מנסה להגיע להכרה פנימית במלכותו המוחלטת של הקב”ה בעולמו, כנזכר בתפילות היום:

“מלוך על כל העולם כולו בכבודך”, “מלך על כל הארץ”, ועוד ועוד. ביום זה אין כל זכר לוידוי על חטאים, לחרטה או לבקשת סליחה פרטית. אין כאן חזרה בתשובה, אלא המלכת הקב”ה בכל פינה של חיינו. הכרה זו ממלאת אותנו באור חדש של שמחה ודבקות בה’ ובתורתו, “אורי בראש השנה“.

ומדוע אין חוזרים בתשובה כבר בראש השנה? אחרי הכל, הרי מדובר ביום הראשון מעשרת ימי התשובה, וזריזין מקדימין?!

אי אפשר לקבל ברצינות החלטה לשינוי, מבלי להציב קודם קריאת כיוון אלטרנטיבית, מטרה חלופית בה נוכל להתמקד כבר בטווח הקצר. ידוע המשל על בן המלך שסרח, ירד לשפל המדרגה והחל לשתות  עם שיכורי העיר איתם התיידד. החליט המלך ללמדו מוסר, ולקח אותו לטיול לילי ברחובות. כשפגשו בשני שיכורים המתגוללים בבוץ בגילופין, מעולפים למחצה, עצר המלך את בנו ואמר לו: ראה איך נראה השיכור! רצונך שיהא חלקך עם אנשים שפלים שכאלה? מיד התנער בן המלך, ניגש אל אחד השיכורים ולחש כמה מילים על אוזנו. השיכור השיב לו דבר, ואז חזר בן המלך אל אביו, חיוך גדול על פניו. “מה שאלת אותו, בני”? תבע המלך לדעת. – “שאלתי היכן יש להשיג יין משובח כל-כך”, ענה בן המלך…

לא די לומר מה אין לעשות. יש גם להצביע על האמת. “סור מרע” הוא חשוב, אך “עשה טוב” חשוב לא פחות!

מבינוניים לצדיקים

לעומת יום המלכת השם בעולם, ביום הכיפורים לוקחים פטיש וממוטטים את בניין החטא. עבודה זו מתחילה למעשה בחודש אלול, עוברת דרך ר”ה ועשי”ת, ואינה מסתיימת לעולם… נמצאנו למדים שלפני שניתן למחוק את החטא, חייבים להכיר במלכות השם באמת, ומתוך כך האדם יעבור שינוי פנימי, איכותי אם לא כמותי, בכל הנוגע למעשיו ומחשבותיו. אע”פ שהחטא בנוי אבנים כבדות, נתמך הוא ע”י יסודות רכים של חול, אותם הקודש יכול לנצח.

אדם מן המניין אינו עובר על מצוות השם סתם כך, להכעיס. יש לחץ חברתי, אילוצים כלכליים, עצלנות וכו’ שמונעים ממנו לעבוד את הקב”ה כפי שבאמת היה רוצה.

ע”פ הגמרא [ר”ה טז] ורש”י ותוס’ שם, משמע שצדיק הוא מי שזכויותיו מרובות, רשע הוא מי שעוונותיו מרובות, ובינוני, שהוא הנדיר ביותר, יהיה זה שזכויותיו ועוונותיו הינם ממש “מחצה על מחצה”. המדד הוא כמותי. די לאדם “בינוני” לעשות מצווה אחת, וכבר נכלל עם הצדיקים ונחתם לחיים.

אך מדברי הרמב”ם [הל’ תשובה ג,ג] נראה שהמדד הוא איכותי, ואם-כן רוב ישראל בינוניים הם. שהרי מי שעושה מצוות, אך יחד עם זה טרם הוציא את השטויות מליבו, ועדיין “מתנדנד” בין ערכים שונים ומידות שונות, נחשב לבינוני, שאינו נחתם לחיים או למיתה עד יוהכ”פ. לכן, לא די לעשות עוד מצווה אחת, אלא צריך לשוב אל ה’  ע”י אותו שינוי פנימי. [והראיה לכךשהמדד הוא איכותי,  שבהל’ תשובה ז,ז מתאר הרמב”ם את בעל התשובה: “אמש היה זה מובדל מה’… צועק ואינו נענה… עושה מצוות וטורפין אותן בפניו… והיום הוא מודבק בשכינה…” על מי מדובר כאן? לא על הרשע, אלא על הבינוני! שהרי הוא מתפלל ומקיים מצוות במשך כל השנה, אך חסרה הכוונה, ה”שמחה וטוב לבב”, המחשבה הראויה, ולכן אין מעשיו לרצון. ומיד לאחר התשובה האמיתית, הפנימית, חשים בהבדל העצום. “וישעי ביום הכיפורים”.

אדם המצליח להגיע  ברצינות להחלטות בר”ה, אפילו אם אח”כ אינו מתמודד בהצלחה עם נסיונות החיים, הרי שעשה תשובה איכותית, לפי מדרגתו. לכן אין זו צביעות לעמוד לפני הקב”ה, לבקש מחילה ולשאוף ליותר. כולנו רוצים להיות טובים יותר, ולהיות ראויים לשנה טובה. יהי רצון שנזכה לכך עם כל ישראל, אמן.