התמודדות במשברים –הרצון והיכולת/ הרב יונתן מילוא

“כל ההתחלות קשות” – נהגו לומר העולם, ולעיתים באמצע הדרך- עוד יותר.

בתקופות קשות בחיים ובעיקר בשלבי מעבר,יש נטיה אנושית להרים ידיים לעיתים ולומר “איני יכולה יותר”, “לא מסוגלת – זה מעבר לכוחותי”.

במגילת רות (בפרק ד’) במהלך הדיון שבין הגואל – פלוני אלמוני-לבועז, חושף המקרא טפח מעולמו הנפשי. זאת כשהגואל שמסכים לגאול את שדות אלימלך,חוזר בו במהירות כשמתברר לו שהעסקה כוללת את גאולתה של רות המואביה.כעת אומר הגואל “לא אוכל לגאול פן אשחית את נחלתי”. הפרשנים, איש בדרכו, מבררים מדוע לא היה ברצונו לגאול, אולי מחשש לנחלתו הרבה שתוזנח כעת. (ראב”ע) או מפני חששו מאשתו ובניו,העלולים לסרב לקבל לפתע משפחה חדשה לביתם,דבר שיגרום “שיהיה תמיד קטטה בין הנשים ובין הבנים, על כן לא רצה” (האלשייך). בין כה ובין כה מסתבר כי הגואל אמר ‘לא אוכל’ ובעצם מתכוון ל ‘לא רוצה’, וכמאמר חכמי הצבא כי “לא יכול הינו קרוב משפחה של לא רוצה”.

מאידך מסתבר כי כשהמניעים עמוקים ומלאי אידיאל ורצון, היכולת האנושית נוסקת פלאים.או אז דברים הנראים כבלתי אפשריים מתבצעים ומתקיימים.כזה הוא המסע המופלא שמבצע כל צבא המלחמה של יהושוע, מן הגלגל עד לגבעון בלילה אחד (יהושוע י’).לשם השוואת מסע זה עם הידוע לנו נספר כי בתקופת ה”מרדפים”(-התקופה שלאחר מלחמת ששת הימים,בה בוצעו מרדפים רבים אחרי חוליות מחבלים שניסו לחדור דרך בקעת הירדן לישראל ולבצע פיגועים) ערך צה”ל ‘בדיקת הספק’ הליכה,עם מספר לוחמים מועט ובציוד צבאי מינימלי.תוצאות הבדיקה העלו כי מעולם לא הצליחו לוחמים אלו-כמו גם המחבלים שאותם דימו – להגיע בלילה אחד מהירדן עד לראש ההר.ואילו כאן צבא שלם מזנק בלילה אחד לראש ההר ועוד ‘מעריב’ מראש ההר לכיוון גבעון, ונופל פתאום בוקר על חמשת המלכים, הומם אותם ומכה בהם גדולה.מסע גבורה זה כמו עוד רבים כמותו,חושף בפנינו את עומקיה של הנפש האנושית,כמו גם את עוצמותיה האין סופיות כמעט.

נסיים במקום בו  פתחנו.בשעות משבר כשאת חשה שכלו כל הקיצים ואין בך עוד כח, התבונני פנימה אל מקור נשמתך והעלי משם את הרצונות והחלומות הגדולים-שאולי נשכחו לרגע בשטף היום יום,או אז יצופו מן ההעלם כוחות נסתרים שיסייעו לממש את החלומות ולהופיעם במציאות.

הידיעה המחוללת את הרצון

לאחר שלמדנו כי הרצון הוא ליבה של יכולת העשיה, ננסה לבנות רובד נוסף בתהליך זה. בפרשת בני גד ובני ראובן (במדבר כ”ט)נחשפת לפנינו הקומה הבאה. כשבאים אלו האחרונים אל משה בבקשת קבלת נחלתם בעבר הירדן המזרחי, תוקפם משה באמירה “האחיכם יצאו למלחמה ואתם תשבון פה ולמה תניאון את לב בני ישראל מעבור אל הארץ”…ולא נחה דעתו עד שמשווה את בקשתם לחטא המרגלים ולמאיסת ארץ חמדה. ולכאורה הלא רק ביקשו נחלה אחרת ולא עלה על דעתם להימנע מהמלחמה על הארץ?

אך באמת נכון זיהה משה רבנו! אומנם במודע אין בבקשתם משום מאיסה בארץ או השתמטות משירות צבאי, אך בעומק מזהה כאן משה רבנו משהו משורש חטא המרגלים. המרגלים שאמנם אמרו על א”י “זבת חלב ודבש וזה פריה” אך אמר עליהם הכתוב בתהילים (ק”ו) “וימאסו בארץ חמדה”.ומדוע?זאת משום שתפסו את ארץ ישראל כמקום פרי ועץ טוב  – חלב ודבש בלבד, בלא שום עומק תפיסתי ובלא מוטיבציה רוחנית להלחם בעבורה משום היותה-“ציון מכלל יופי” שממנה אלוקים הופיע. ע”כ קוראם הכתוב ‘מואסים’! כי כאשר כל המוטיבציה מתחילה ונגמרת ב ‘זבת חלב ודבש’, אין שום רצון אמיתי להלחם בבני ענקים ולהקריב קורבנות במסירות. רק עם הגדלת התובנה והמשמעות המחשבתית והפנימית של היעד,נבנה הרצון להלחם ועמו היכולת לנצח.

בני גד ובני ראובן הסתפקו בא”י מדרג ב’ – בעבר הירדן כי “ארץ מקנה היא ולעבדיך מקנה”. כאן מזהה משה את אותה רדידות תפיסתית שסופה רפיון רוח,ועמה האמירה ‘אין בשביל מה לחיות’ וודאי שלא למען מה לסכן את החיים.(כדברי י.גפן במאמרו ‘נשיקה ליזהר’ “אין שום דבר בחיים ששווה למות בשבילו”וממילא גם שום דבר ששווה לחיות למענו.ובשירת בנו “טוב למות בעד עצמינו”)

נסכם את הדברים בפיסקה נפלאה: “הידיעה הברורה מחוללת את הרצון – כשהיא עומדת על הבסיס הטוב” – כותב הרב קוק ב ‘אורות הקודש’ (ח”ג עמוד פ’ז) ככל שמתבררת חמדת הטוב ומתחזקת, ככל שמתברר שהטוב הוא טוב באמת כך הרצון מתגבר – מבאר הרב בהמשך, ומסיים בלימוד המופלא כי אם הידיעה בונה את הרצון אז “גבורת הרצון מחוללת את היכולת” עד לאין גבול כמעט – ככל שמתפתחת התפיסה וההבנה – מתעצם הרצון ומתנשאת היכולת.