לא מוותרים על אף אחד!

הרב מתניה ידיד

בסניף קטן בשכונה ירושלמית הגיע חניך שבט ניצנים חדש לסניף, הוא שאל היכן השבט שלו והאם אפשר להצטרף והוא כמובן נענה בחיוך ובשמחה והצטרף אחר כבוד לשבט ניצנים הקטן שמנה אז שלושה חניכים בלבד. מה גרם לו להצטרף? איך הוא הגיע לסניף? הסיפור התברר לאחר כמה חודשים כאשר ליווה אותו המדריך לביתו והוא פתאום החליט לספר את הסיפור שלו. וכך סיפר החניך משפחתו חזרה בתשובה לפני כשנה, הוא החליף בית ספר והחליף את החברים הקרובים אך הם נשארו לגור בשכונה הירושלמית. גם את השכנים הם לא החליפו, אותם השכנים שהיו נוסעים איתם, קודם חזרתם בתשובה, כל שבת לים. השכנים הללו היו בני דודים של החניך וכאב לו מאד לראות כל שבת מחלון הבית את השכנים נוסעים ואותו נשאר לבד. הוא חיפש חברים חדשים שמתאימים לאורח החיים שלו ושיתנו לו מענה לשעות הקשות של שבת בצהריים ואז סיפרו לו על בני עקיבא. הוא אזר אומץ, הגיע לסניף ונהיה לאחר החניכים הבולטים בו. זהו סיפור פשוט על סניף שכונה שלולי הוא היה שם חניכים רבים היו נשארים ללא מענה חברתי או רוחני. אפשר לומר זאת על כל סניף בכל מקום. כשהגמרא במסכת ברכות אומרת ש’אין תורה נקנית אלא בחבורה’ היא מתכוונת לחבורה שמאפשרת לכל המשתתפים בה ליטול חלק בעליה. לעולם אין אדם אחד יכול לעלות כפי שיכולה חבורה של אנשים לעלות. כל חניך, בכל סניף, שותף ל’חבורת מעלה’ שגורמת לו לצמוח ולעלות פי כמה מאשר היה לבדו ללא החבורה.

בסיפור מופלא שמופיע במדרש תנחומא מגיע הרעיון הזה לידי ביטוי דוקא אצל אחד מגדולי ישראל בשם רבי ינאי ולמול אדם מפשוטי ישראל ששמו אף לא מופיע במדרש:

“מעשה ברבי ינאי שהיה מהלך בדרך וראה אדם אחד שהיה מכובד  ביותר. אמר לו : בבקשה תכבד אותנו (תיכנס אלי) ? אמר לו: הן . הכניסו רבי ינאי לביתו והאכילו והשקהו. בדקו במקרא ולא מצאו. במשנה  ולא ידע. באגדה  ולא ידע. בתלמוד ולא ידע. לבסוף אמר לו: טול הכוס וברך. אמר לו: יברך ינאי בביתו. אמר לו ר’ ינאי: יכול אתה להבין ולחזור על דבריי ? אמר לו הן. אמר לו: אמור “אכל הכלב פיתו של ינאי”. עמד האורח, תפס את ר’ ינאי וצעק לעברו: ירושתי אצלך ואתה מונע אותה ממני! אמר לו: מה היא ירושתך אצלי? אמר לו: פעם אחת עברתי לפני בית הספר ושמעתי קול תינוקות שאומרים: ‘תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב’. מורשה קהילת ינאי לא כתובה בתורה, אלא מורשה קהילת יעקב. אמר לו ינאי: למה זכית לאכול על שולחני? אמר לו האורח: מימיי לא שמעתי דבר רע ועניתי בדבר רע, וכשראיתי שני אנשים רבים ביניהם עשיתי שלום ביניהם. אמר לו ר’ ינאי: כל כך דרך ארץ יש לך, ואני קראתיך כלב?!”

רבי ינאי פוגש אדם מכובד שנראה גם תלמיד חכם והוא מזמינו לביתו על מנת לכבד אותו אך גם כדי לדבר עמו בדברי תורה לתדהמתו הוא מגלה שהלה אינו יודע כלום, לא משנה ולא גמרא וכשהוא מציע לו לברך הוא מגלה שגם את זה הוא לא יודע. לשם מה מעליב אותו רבי ינאי כשהוא קורא לו כלב? האם אדם שאינו יודע ללמוד או לברך ראוי לעלבון שכזה? נראה מסוף הסיפור שרבי ינאי לא רצה להעליב אותו אלא לעורר בו את החיבור היהודי שלו. לא ייתכן שהוא לא יודע וגם לא אכפת לו מכך וגם מראהו המכובד מוליך שולל האם ייתכן שהוא לחלוטין לא מחובר לזהות שלו? רבי ינאי מצליח לעורר בו זכרון של חיבור לכלל ישראל וכפי שאומר לו האיש: ‘קהילת יעקב ולא קהילת ינאי’. במילים אחרות עונה לו האורח אל תוציא אותי מכלל ישראל, אני יהודי גם אם איני יודע ללמוד או לברך. רבי ינאי עורר בו את הזעקה לקשר לכלל ישראל.

הזעקה הזאת, גם אם לפעמים היא איננה נשמעת, היא קיימת. ‘כל יום יוצאת בת קול מהר חורב ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה’ מי שומע את זעקת בת הקול? מי שהאוזן שלו פתוחה לכך.

כך היא תנועה של עם. על התנועה הזאת אנו מצווים. לפרוץ בכל דרך את הגבולות הרגילים שלנו ולצרף לשורותינו עוד ועוד נפשות. אנו, כמו רבי ינאי, נזעק לפעמים גם בעוצמה, את הזעקה של הקשר והחיבור הפנימי לעם לתורה ולארץ. ילד קטן משכונה בדרום וסטודנט מכפר סטודנטים בחיפה קשובים לאותה הקריאה של בת הקול ‘אוי להם לבריות מעלבונה של תורה’ ומתקנים את העלבון שכרוך בעזיבת התורה ומהפרטיות שישנה בדור הזה. הם מפיצים תורה כללית ומחוברת לשאיפות כלליות, הן בבית המדרש פנימה והן בפעילותם החוצה.

ולוואי שנזכה להוות מענה ולתת מקום לכל אחד.
להגדיל תורה ולהאדירה