בלכתך בדרך- ציווי או תביעה? – הרב ראובן טבול

לא מוותרים על אף אחד! – הרב מתניה ידיד
15 ביולי 2018
רק על עצמי לספר ידעתי – לימור סון הרמלך
17 בינואר 2019

בלכתך בדרך- ציווי או תביעה?

הרב ראובן טבול

 

בית שמאי אומרים: בערב כל אדם יטו ויקראו ובבוקר יעמדו שנאמר “ובשכבך ובקומך”, ובית הלל אומרים: כל אדם קורא כדרכו, שנאמר: “ובלכתך בדרך”. אם כן למה נאמר “ובשכבך ובקומך”? בשעה שבני אדם שוכבים ובשעה שבני אדם עומדים. אמר רבי טרפון: אני הייתי בא בדרך והטיתי לקרות כדברי בית שמאי וסכנתי בעצמי מפני הלסטים. אמרו לו: כדי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי בית הלל[1]

המשנה מציגה לפנינו מחלוקת מהותית בין בית שמאי לבית הלל, מחלוקת המכילה בתוכה רמזים לכל החלוקה הרעיונית שבניהם. הנושא במשנה הוא קריאת שמע, רגע נורא של קבלת מלכות שמיים, והשאלה נוגעת בעבודת ה’ ובמוכנות של האדם להיות ברגע החשוב הזה. צריך כאן לדייק מאוד את דרך הקריאה של בית שמאי ובית הלל בפסוק, איפה מרכז הכובד הרעיוני וההלכתי. בית שמאי קוראים את המילים “בשכבך ובקומך” כפשוטם לחלוטין, כהוראת התנוחה הגופנית של האדם בעת קריאת שמע. כמובן שהמצב בו גופו של אדם יהיה מונח יעצב גם תחושה רוחנית מאוד מדויקת[2]. בית הלל רואים ב”בשכבך ובקומך” הוראה המתייחסת לחיוב הזמן ביממה, “בשעה שבני אדם שוכבים ובשעה שבני אדם עומדים”, ואילו לגבי הדרך בה יש לקבל מלכות שמיים הם מוצאים דווקא במילים “ובלכתך בדרך” את המסר המרכזי – “כל אדם קורא כדרכו”. על פי התוספת הסיפורית שבהמשך המשנה, שלכאורה איננה מוסיפה להבנתנו מאומה, אנו מבינים כי חז”ל בקשו להדגיש את חשיבותה של המחלוקת ואת ההכרחיות לקיים דווקא את ציווי בית הלל. הלשון החד משמעית “כדאי היית לחוב בעצמך”, יחד עם תיאור המקרה שמספר רבי טרפון מעלים את מהותה של המחלוקת לדיון שיש בו סוג של דיני נפשות[3].

לפי בית הלל יסוד ההליכה מחויב להיות קיים בתוך סדר קריאת שמע. ההליכה בדרך איננה מתורגמת לפעולת ההליכה (שכן אז סברתם של בית הלל זהה לבית שמאי), אלא ליכולת ללכת בדרך הפרטית והאישית המתאימה לאדם – “כדרכו”. לצד החיוב לדקדק על זמני קריאת שמע מבקשים בית הלל מכל אדם לסלול מתוך אמת פנימית וכנה את הדרך לעבודת ה’. מעשהו של רבי טרפון היה כה חמור בעיני חכמים משום שהוא התעקש לחרוג מדרכו הטבעית, לצאת מהסדר ולשכב על הארץ בצורה מלכותית ע”מ לקרוא את שמע[4]. ההליכה בדרך נהפכת ע”פ בית הלל ליסוד מהותי. כשהתורה מחוברת ל”בלכתך בדרך” היא מחוברת לחיים.

ניתן לשמוע כאן תביעה גדולה מכל אדם- כלפי עצמו, כהורה כלפי ילדיו וכמחנך כלפי חניכיו. כיצד נדע לחנך ולהנגיש דרך חיים, ערכית ותורנית, של אמת, דרך שעדיין משמרת בקרבה את האפשרות ואת ההזמנה למצוא בתוכה גם את הדרך האישית והעצמית.

לר’ שלמה קרליבך הייתה תורה מתוקה שנאמרה בהזדמנויות שונות:

אחד הדברים שהבנתי כשהייתי בישיבה, שהוא חסר. ישנה התורה של ‘בשבתך בביתך’, כשאתה יושב בביתך. וישנה התורה ‘ובלכתך בדרך’. כשהייתי בישיבה למדתי את התורה של ‘בשבתך בביתך’. געוולד, כמה שלמדתי את זה. עד התהום. את ‘בלכתך בדרך’ איש לא לימד אותי… וכשאני הולך ברחוב, אני מקווה שאם יש מישהו שאני אמור לפגוש, אנא, אל תיתן לי להתעלם ממנו. בהרבה מקרים זה דורש תעוזה רבה. צריך אומץ כדי לעצור אדם ברחוב ולומר: היי, מי אתה?

ר’ שלמה מספר שאף אחד לא לימד אותו את התורה של “בלכתך בדרך”. למעשה, אולי טוב שכך, משום שזוהי תורה שאדם נדרש לעצב בעצמו. את תורת ההליכה והתנועה הפנימית אדם חייב ללמוד לבדו לאורך התבגרות חייו. ר’ שלמה מביא דוגמה לתורת הדרך – היכולת לפנות למישהו, לראות בו את האינסוף, את ההזמנה האלוקית, לראות באדם את הסיפור. היכולת הזו מזכירה לנו את תשומת הלב האברהמית לראות את האש הבוערת בבירה, לשים לב לשאיפות הכמוסות. זוהי היכולת לצאת מהקופסה ע”מ להיפגש עם עצמנו, לשאול באמת ולהתעורר לתשובה גבוהה.

ובאמת, לשם מכוונת עומק התביעה האלוקית מהאדם. כי באמת בכל דבר ודבר שברא הקב”ה בעולמו, יש מעט ממנו, אור קטן, ‘רשימו’. על האדם לצאת ולגלות את אותו האור במציאות, ללמוד להרכיב משקפיים חדשות ולגלות בכל מקום בדרך את אותם סימנים שיעזרו לו לגלות את הפוטנציאל האמיתי ולהשיב את הבריאה כולה לראשיתה ולייעודה. כפי שכותב רב נתן, בהקדמה לספר ליקוטי הלכות, המצוות והלכותיהן, בהם דנים בית שמאי ובית הלל, לא נועדו אלא להנחות אותנו בדרך להשגת אותה תביעה עמוקה. חלילה לנו “להסתפק” במימד הזה, ולשכוח את המטרה המקורית והרצון שבגללו קיבלנו את אותן מצוות.

זהו עומק הבקשה “בלכתך בדרך”.

 

[1] משנה ברכות, א ג.

[2] באופן כללי כאשר חז”ל מדייקים תנוחה פיזית הדבר בא ע”ג רעיון מהותי שמשתקף גם דרך הגוף עצמו. כך למשל ניתן למצוא זאת בהלכות תפילה (כדוגמת רגל ישרה, כריעה והזדקפות) או בזמנים מיוחדים (כדוגמת צורת ישיבה מסוימת בליל הסדר או להבדיל בימי אבלות).

[3] כמובן אין דעת חכמים שרבי טרפון היה חייב מיתה אלא שרצו להדגיש עד כמה חמור היה המעשה, וכן לשון הגמרא: “רב נחמן בר יצחק אמר: עשה כדברי בית שמאי חייב מיתה” (ברכות, יא ע”א).

[4] החומרה כלפי רבי טרפון נבעה גם מכך שכבר נפסקה דעת בית הלל להלכה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

sixteen − one =