מהדגל על הכותל עד למשברי מלחמת יו”כ והפוסט-ציונות

הרב יונתן מילוא

עמד מול הכותל עימנו
הרב הישיש בתפילה
אמר לי, “אשרי שזכינו כולנו”
ושב ונזכר- לא כולם.
עמד בדמעה מנצנצת,
אחד בין עשרות טוראים
אמר לי “מתחת לחאקי בעצם
כולכם כוהנים ולוויים”

א. משק כנפי ההיסטוריה- מהלגיון ועד הלגיון

בית זה, הבית הרביעי בשירו של יוסי גמזו “הכותל”, שנשתכח מעט עם השנים, משקף משהו מהד אותם ימים מופלאים, ופרשיה אחת בתוכם.

מיד לאחר שחרור העיר העתיקה, ההר הנישא וכותלו המערבי, זכה יורם זמוש- מ”פ בחטיבת הצנחנים 55 בצ’ופר ממפקדיו, ואושר לו להביא לכותל את הרב צב”י הכהן קוק ואת הרב דוד הכהן ‘הנזיר’ הירושלמי.

שעה קלה קודם לכן הניף יורם זמוש את דגל ישראל על השבכה שמעל לכותל, בעומדו שם עם ככמה מחבריו, ובראשם הסמח”ט משה סטמפל ז”ל- ‘סטמפל’ה’- הקצין האמיץ והקשוח. (שנפל לאחר כמה חודשים במהלך מרדף אחרי מחבלים בבקעת הירדן)

סטמפל- כך סיפר לימים יורם זמוש, הוביל אותנו אל בנין ‘המחכמה’ שעל גג הכותל המערבי, שם הנפנו את דגל ישראל בידיים רועדות. לפי פקודתו, כתבנו על הדגל: “דגל ישראל מונף היום, כ”ח באייר תשכ”ז, על הכותל המערבי בירושלים, בידי חיילי חטיבת 55 היא חטיבת כובשי ירושלים.”

ומיד תיקן סטמפל’ה בנהימה: “תכתוב: משחררי ירושלים!” או אז התיישרנו שמונה חיילים בשורה ושרנו את ‘התקווה’. סטמפל זייפן איום, הצדיע בידו העבה על הקסדה הענקית שלו…וידו הכבידה רועדת. לפתע בזווית עיני אני רואה איך דמעות זולגות על לחיו של המפקד הקשוח, והוא מנסה להסתתר בתוך הקסדה שלא יראו…

בסיום שירת ‘התקווה’ תפס אותי סטמפל בזרועי- חזק ומוחץ, הביט למטה לרחבת הכותל ולחש: “זמוש, אם הסבים שלי היו יודעים שאי פעם אני אגיע הנה מעל הכותל המערבי ככה…..צנחן….נעלי צנחנים….עם עוזי!!! אלף פעמים הם היו נותנים את חייהם רק כדי לדעת שפעם, פעם זה יהיה…” והוסיף: “זו לא סגירת חשבון עם הלגיונרים הירדנים, כעת סגרנו חשבון עם הלגיונרים הרומאים של טיטוס!”

ברגעים הללו כאשר התחברו להם החורבן עם השחרור, צפה ועלתה בלבם של רבים רבים מחיילי ישראל ומאזרחיו, תחושת החיבור להיסטוריה הישראלית לדורותיה, למורשת ישראל ולזהותם האישית והלאומית.

ב. התעוררות פנימית תת הכרתית

מי שבמפתיע חש בעוצמת החיבור הזה, וההדהוד הפנימי העז של כנפי ההיסטוריה והתעוררות הזהות העתיקה, היה לא אחר מאשר ההיסטוריון האנטי ציוני (ויש שיאמרו אף האנטישמי..) פרופ’ ארנולד טוינבי.

היה זה אותו טוינבי שבעימות הגדול מול הד”ר יעקב הרצוג ( תלמיד חכם, בנו של הרה”ר הרצוג, ואיש משרד החוץ) טען כי לעם היהודי אין זכות על ארץ ישראל, שכן עם זה נכחד כליל, והעם הישראלי אינו ממשיכו אלא עם חדש לגמרי…

מוצאי המלחמה- סיפר הד”ר הרצוג, התקשר אליי טוינבי ואמר כי נדמה לו שכעת הוא מבין על מה דיברתי בויכוח המפורסם, כאשר טענתי שהעם בישראל הוא הוא עם ישראל שעלה ממצרים ונתיישב והקים את ממלכתו לפני אלפי שנים בארץ ישראל. “שמעתי, אמר טוינבי- את בכי החיילים, את שירתם ואת קול השופר, והרגשתי שאכן לפניי עומד עם עתיק הממשיך וחי..”. “כיצד שמעת- שאל הרצוג, הרי הם שרו בכו ותקעו- בעיברית. .ואתה אינך מבין מילה בעיברית ?!” ענהו טוינבי: “אני היסטוריון, ויש לי אנטנות הקולטות מעל לגלי הזמן, השפה והמרחב… ושמעתי את המשכיות השרשרת…”.

סיים הרצוג את סיפרו ואמר: “דומני, כי פעמים רבות הכזיבו האנטנות של טוינבי, אך הפעם הם לא החמיצו”.

לרבים היה נדמה כי התעוררות פנימית זו, שהצליחו ירושלים ופלאי המלחמה לגלות בעם ישראל לגווניו, תהיה פתח לתשובת ולתשועת ישראל השלימה.

אך דווקא כאן התחיל הקרע להיפרם והשבר הרוחני להתעצם.

ג. ממשבי רוח המבוכה של ‘שיח לוחמים’ ועד לפוסט ציונות.

בסמוך לסיומה של המלחמה החלו לוחמים מחוזרי המערכה להרהר ולערער על ‘צדקת הדרך’, על זכותנו להילחם- להרוג וליהרג ,על זכותנו על הארץ הזו, ועל המוסריות שבציונות.

מה שהחל כהרהורי לב ובשפה רפה יחסית, התעצם עם השנים, כאשר חלק מבניהם של מוסרי הנפש על הקמת המדינה, הצביעו ברגליהם בחזרה לגולה.

רוחות פוסט ציוניות החלו לנשב לאיטן, וחולשת רוח ואובדן דרך החלו נופלות על חלק מבניה ובנויה של הארץ. הקיצונים שבהם החלו לחוש מורת רוח מן הציונות ‘המנשלת’ , ואילו רבים אחרים חוו וחווים ‘רגשי נחיתות’ למול הערבים ‘ילידי הארץ מאז ומקדם’- כביכול, ומעין הכרת תודה על זה שהם בכלל מרשים לנו לחיות כאן בארץ הזו, ולקיים בה מדינה לשרידי החרב.

תהליכים אלו שאת תוצאותיהם או חווים גם היום, החלו למרבה הפליאה והפתיעה דווקא לאחר הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים, ולמרות התרוממות הרוח הלאומית והיהודית שחווה אז רוב רובו של העם.

ד. ‘הסרט האילם’ וחיפוש ‘פס הקול‘

דומני כי מי שהיטיב לנסח את הבעיה ולתת לה פשר ואף כיוון, היה קצין גולני צעיר במלחמת יום הכיפורים.

קצין זה, בן קיבוץ עין גב- אפי פיין שמו, התנדב לנסות ולבלום את כוחות השריון הסורים שעמדו לכבוש את ‘לב רמת הגולן’ – מחנות ‘נאפח’. יחד עם מתי מעט- אנשי חי”ר ושיריון (דוגמת צביקה גרינגולד המוכר כ’כוח צביקה’) הצליחו להדוף אתה סורים מנאפח והלאה, ולסייע בהצלת המדינה.

אך דווקא באותן שעות סיפר לימים אפי פיין/איתם כאשר הסורים מאיימים לרגע על לב המדינה, וכל כולך מגויס להצלת הבית הפרטי והלאומי הנדמה כעולה באש, חש אפי כי משהו בציונות עליה גדל וחונך- נשבר ופקע.

“הציונות, סיפר אפי- הפכה להיות ל’סרט אילם’. סרט בו אנשים עושים מעשי גבורה שלא יאמנו- בכיבוש האדמה, עיבודה תחת אש, והמלחמה עליה, אך ללא הגיון”.  שנים של חלום על ‘בית לאומי’ ו’מקלט מדיני’ לעם היהודי הנצרב בגולה ,הפכו לפתע- ברגע אחד של כמעט אבדון, של כמעט ‘חורבן הבית השלישי’ חלילה (כלשונו של משה דיין –שר הביטחון, ומראשיה של אגדת ששת הימים) ללא מובנות ולחסרות פשר.

לאחר המלחמה, סיפר אפי- יצאתי לחפש את ‘פס הקול’ של הסרט האילם. רבות הסתובבתי וביקשתי, עד שמצאתי את פשר המהלך הגדול והמעשים העצומים- בתורתו הרוחנית העמוקה של הרב קוק.

אפי כנראה מצא, אך דור שלם של לוחמים ובונים- נותר מאחור עם רצון גדול, אך ללא הבנה וכיוון מספיקים, והשבר רק הולך ומתעצם.

ה. המפגש עם ירושלים מזכיר את דוד

ברובד מחשבתי עמוק יותר, נדמה כי הכל מתחיל משם- מיום שחרור ירושלים, מהמפגש המרטיט והמטלטל עם ההר ומקום המקדש, ועם מפלאות המלחמה שהוציאה עם שלם מחושך לאור.

דווקא המפגש עם הגודל והעומק שבירושלים דורש מאיתנו יותר, ומחייב אותנו להבין יותר, ולהתחבר עמוק יותר. ודווקא חווית המלחמה והימים שלאחריה, יצרו דיסוננס פנימי עמוק בין החיבור והחוויה האינסטינקטיביים כמעט- לעם ולקודשיו, לבין המודע והמובן. הפער הזה אינו מניח לנו כחברה וכעם, ויוצר אי שקט פנימי, ותשוקה לא מודעת לגשר עליו, או חלילה להתנפץ אל תוכו.

הפער הזה, כמו חוסרים אחרים בחיים, יוצר צימאון וחיפוש בכל קצווי תבל, שבליבתו הביקוש אחר השמיעה בקול דברי ה‘- כנבואת הנביא עמוס.

בניסוח אחר, מכנה המדרש בתהילים פרק ע’ את החיפוש הזה: הקריאה הנואשת והכואבת של רוחו של דוד המלך ומשיח בן דוד.

פרק ס”ט בתהלים מסתיים במילים: (לו) כִּי אֱלֹהִים יוֹשִׁיעַ צִיּוֹן וְיִבְנֶה עָרֵי יְהוּדָה וְיָשְׁבוּ שָׁם וִירֵשׁוּהָ:

(לז) וְזֶרַע עֲבָדָיו יִנְחָלוּהָ וְאֹהֲבֵי שְׁמוֹ יִשְׁכְּנוּ בָהּ: ומיד מתחיל פרק ע’: (א) לַמְנַצֵּחַ לְדָוִד לְהַזְכִּיר: (ב) אֱלֹהִים לְהַצִּילֵנִי ה’ לְעֶזְרָתִי חוּשָׁה:

המדרש לתהילים תהה מהו הקשר בין שני הפרקים, ומציע את התשובה הבאה: (מדרש תהלים (בובר) מזמור ע’,  בשינויי נוסח קלים)

למה היה דוד דומה ?! למלך שהיה לו צאן- וכעס עליה, פיזר את הצאן, ופירק את הדיר, והוציא את הרועה. לאחר זמן- כנס את הצאן, ובנה את הדיר, ולרועה לא קרא! אמר הרועה: הרי הצאן מכונסות, והדיר בנויה, ואני איני נזכר ?! כך אמר דוד- למעלה מן הפרשה “כי אלהים יושיע ציון ויבנה ערי יהודה” – הרי הדיר בנויה, “וישבו שם וירשוה וזרע עבדיו ינחלוה ואוהבי שמו ישכנו בה”- הרי הצאן מכונסות, אמר הרועה: ואני איני נזכר !? לכך “למנצח לדוד להזכיר”.

דוד המלך העניו ממשמה ואהרון ומאברהם אבינו אינו מבקש להזכיר את עצמו- במובן האישי, אלא את משיח בן דוד הכללי.

תהליך שיבת ציון ובניין ערי יהודה מבשיל והולך, ירושת הארץ ונחלתה אף הן מתקדמות ונוצרות, ואורם של אליהו ומשיח בן יוסף הולך ועולה מתגלה, אך משיח בן דוד- המבטא את תחיית הרוח ושיבת שכינה לציון עדיין ‘תקוע’. ועל כן, זועק דוד בתפילתו: “למנצח לדוד להזכיר. אלוקים להצילני…”, מה עם נתינת הרוח במהלך, ונפיחת הנשמה והחיות הרוחנית בתהליך ?!

לעיתים נדמה לי שזהו הקול שאנו אמורים לשמוע ביום ירושלים…- קול כפול.

מחד את ישועת ערי יהודה וירושת הארץ, ומאידך את הזעקה הכואבת הקוראת להמשכו של התהליך, ולעבודת הרוח של אנשי האמונה שזכו להבין מעט, ולקרוא את הכיוון של התהליך.

או אז יתקיים בנו בע”ה הכתוב בזכריה פרק ח’: “(ג) כֹּה אָמַר ה’ שַׁבְתִּי אֶל צִיּוֹן וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִָם וְנִקְרְאָה יְרוּשָׁלִַם עִיר הָאֱמֶת וְהַר ה’ צְבָאוֹת הַר הַקֹּדֶש”ׁ