תשובה כלפי שמיא ותשובה כלפי אדם – מתן מושקוביץ
בשם כל ישראל – רעות רובינשטיין וגילת פטליס
28 בנובמבר 2019
תפילה – הראל דויטש
28 בנובמבר 2019
תשובה כלפי שמיא ותשובה כלפי אדם
מתן מושקוביץ
במצב בו אדם עבר עבירה מסוימת, בין אם גדולה ובין אם קטנה, הוא מתרחק מהקב”ה, כפי שכותב התניא:
תניא ליקוטי אמרים פרק כד
שס”ה מצות לא תעשה דאורייתא וכל איסורי דרבנן מאחר שהן נגד רצונו וחכמתו ית’ והפכם ממש הם נפרדים מיחודו ואחדותו ית’ בתכלית הפירוד ממש כמו הסיתרא אחרא והקליפה הנק’ ע”ז ואלהים אחרים מחמת הסתר פנים של רצון העליון כנ”ל. וכן ג’ לבושי הנפש שמקליפת נוגה שבישראל שהם מחשבה דבור ומעשה המלובשי’ בשס”ה ל”ת דאורייתא ודרבנן וכן מהות הנפש עצמה המלובשת בלבושיה כולם מיוחדים ממש בס”א וקליפ’ זו הנק’ ע”ז ולא עוד אלא שבטלים וטפלים אליה וגרועים ופחותים ממנה מאד כי היא אינה מלובשת בגוף חומרי ויודעת את רבונה ואינה מורדת בו לפעול פעולתה במשלחת מלאכי רעים שלה שלא בשליחותו של מקום ב”ה ח”ו… וא”כ האדם העובר על רצונו ית’ הוא גרוע ופחות הרבה מאד מהס”א וקליפה הנקראת ע”ז ואלהים אחרים והוא בתכלי’ הפירוד מיחודו ואחדותו של הקדוש ברוך הוא יותר ממנה וכאלו כופר באחדותו יותר ממנה ח”ו.
לא רק שהוא מתרחק אלא במידה מסוימת מרוחק יותר מהס”א, שהרי סו”ס הס”א עושה את רצון בוראה, משא”כ האדם החוטא. ולמרות שצריך להבין בדיוק למה הוא מתכוון, הלך הדברים ודאי מובן.
אולם, ברגע שאדם עושה תשובה העבירה שלו כבר לא עומדת במקום בו הייתה קודם, כפי שאומרת הגמ’:
בבלי יומא פו, ב
אמר ריש לקיש: גדולה תשובה, שזדונות נעשות לו כשגגות, שנאמר שובה ישראל עד ה’ אלהיך כי כשלת בעונך. הא עון מזיד הוא, וקא קרי ליה מכשול. איני? והאמר ריש לקיש: גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכיות, שנאמר ובשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה עליהם (חיה) [הוא] יחיה! – לא קשיא; כאן – מאהבה, כאן – מיראה.
הדבר תלוי ברמת התשובה של האדם – אם חזר בתשובה מאהבה אז הזדונות נעשים כזכויות ואם רק מיראה אז כשגגות.
אמנם, יש רמה גבוהה יותר של חזרה בתשובה, כפי שהרמח”ל מביא ביחס למידת הרחמים של הקב”ה:
ספר מסילת ישרים פרק ד
ואם תאמר, אם כן, מדת הרחמים למה היא עומדת, כיון שעל כל פנים צריך לדקדק בדין על כל דבר? התשובה, ודאי, מדת הרחמים היא קיומו של עולם, שלא היה עומד זולתו כלל וכלל. ואף על – פי – כן אין מדת הדין לוקה, וזה, כי לפי שורת הדין ממש, היה (א) ראוי שהחוטא יענש מיד תיכף לחטאו בלי המתנה כלל, (ב) וגם שהעונש עצמו יהיה בחרון אף, כראוי למי שממרה פי הבורא יתברך שמו, (ג) ושלא יהיה תיקון לחטא כלל, כי הנה באמת, איך יתקן האדם את אשר עיות והחטא כבר נעשה? הרי שרצח האדם את חברו, הרי שנאף, איך יוכל לתקן הדבר הזה? היוכל להסיר המעשה העשוי מן המציאות?
ע”פ מידת הדין, כשאדם חוטא היה צריך להיות שלושה דברים:
א. כיון שהעונש הוא תוצאה ישירה של החטא ולא תגובה עליו, כפי שמסביר לנו רה”י[1], ברגע שאדם חוטא היה צריך לקבל מיד העונש.
ב. מעצם החוצפה שיש לאדם לעבור על דברי בוראו העונש היה צריך להיות חריף מאד.
ג. שלא יהיה אפשר לתקן החטא, שהרי המעשה כבר נעשה במציאות, אז איך אפשר להחזיר הגלגל אחורה? זה אבוד![2]
אמנם, מדת הרחמים היא הנותנת הפך השלשה דברים שזכרנו: דהינו, (א) שיתן זמן לחוטא ולא יכחד מן הארץ מיד כשחטא, (ב) ושהעונש עצמו לא יהיה עד לכלה, (ג) ושהתשובה תנתן לחוטאים בחסד גמור, שתחשב עקירת הרצון כעקירת המעשה, דהיינו, שבהיות השב מכיר את חטאו ומודה בו ומתבונן על רעתו ושב ומתחרט עליו חרטה גמורה דמעיקרא כחרטת הנדר ממש – שהוא מתנחם לגמרי והיה חפץ ומשתוקק שמעולם לא היה נעשה הדבר ההוא ומצטער בלבו צער חזק על שכבר נעשה הדבר ועוזב אותו להבא ובורח ממנו, הנה עקירת הדבר מרצונו, יחשב לו כעקירת הנדר ומתכפר לו. והוא מה שאמר הכתוב (ישעיה ו): וסר עונך וחטאתך תכפר, שהעון סר ממש מהמציאות ונעקר במה שעכשיו מצטער ומתנחם על מה שהיה למפרע.
לעומת מידת הדין, מידת הרחמים נותנת ההפך:
א. אע”פ שהחטא גרם לשינוי במציאות והעונש היה צריך להיות תוצאה ישירה ממשית, הקב”ה מעכב את הופעת התוצאה הישירה הזו של החטא ונותן לו זמן לחזור בתשובה.[3]
ב. אמנם כשאדם חוטא הוא פועל בניגוד למה שהקב”ה אמר לעשות וראוי לו לקבל עונש חמור ביותר, אבל הקב”ה ‘מרכך’ את העונש.
ג. לתשובה יש מעלה כ”כ גדולה עד שהיא הופכת את המציאות! ברגע שהאדם עושה תשובה רצינית ויסודית, כמפורט בדברי הרמח”ל, החטא ממש סר מהמציאות!
אולם, איך זה עובד? אם נקח את דוגמת הרמח”ל עצמו שאדם הרג אדם אחר, הרי המת לא יקום לתחיה ברגע שההורג יחזור בתשובה, אז איך אפשר לקרוא לזה שזה סר מהמציאות?
אלא, צריך לדייק בדבריו – העון סר ממש מהמציאות. המעשה עשוי, שהרי אותו א”א להחזיר, אבל העון סר מהמציאות.
נרצה להסביר את זה ע”פ דברי הרב קוק בשני מקומות באורות התשובה.
במקום אחד כותב הרב קוק:
אורות התשובה ו, ה
ההויה, המעשה הבחירי של האדם ורצונו הקבוע, הנם שלשלת אחת גדולה שמעולם אינם ניתקים אחד מחברו. חפץ האדם קשור במעשיו. גם המעשים של העבר אינם נתקים ממהות החיים והחפץ במקורו. כיון שאין דבר מתנתק לגמרי, יש ביד החפץ להטביע צביון מיוחד גם על המעשים שעברו. וזהו סוד התשובה, שברא אותה הקב”ה קודם שברא את העולם, כלומר: הרחיב את כח היצירה הנפשית הרוחנית ביחושה אל המעשים וההויה, עד שתהיה תופסת ברשותה גם את העבר. הפעולה הרעה הולכת ומתגלגלת, מסבבת כעור ורע, הפסד וכליון, כל זמן שלא הטביע הרצון עליה צביון חדש. הטביע עליה הרצון צביון של טוב, מגלגלת היא עצמה טוב ונועם, חדות ד’ ואורו.
זה ממש כמו ‘עקירת הרצון כעקירת המעשה’ בדברי הרמח”ל. מעשי האדם תמיד קשורים אליו ולכן גם אם אדם עשה מעשה שלילי, הוא עדיין קשור אליו ויכול, ע”י רצונו, להפוך את הכוונה שבמעשה ולעשותו חיובי.[4]
זהו דבר גדול! עד כדי כך שכותב הרב קוק שזהו סוד התשובה.
במק”א כותב הרב קוק:
אורות התשובה טז, א1
אחד מהיסודות של התשובה, במחשבתו של האדם, הוא הכרת האחריות של האדם על מעשיו, שבא מתוך אמונת הבחירה החפשית של האדם. וזהו גם כן תוכן הוידוי המחובר עם מצות התשובה שמודה האדם שאין שום ענין אחד, שיש להאשימו על החטא ותוצאותיו, כי-אם אותו בעצמו. ובזה הוא מברר לעצמו את חופש רצונו ועוצם יכלתו על סדרי חייו ומעשיו, ומתוך כך הוא מפנה לפניו את הדרך לשוב אל ד’, לחדש את חייו בסדר הטוב. אשר יכיר שהוא מוצלח בעדו כאשר ישאב ממקור הדעת, המתחבר אל קדושת אור התורה, המשיבת נפש.
ואחרי הידיעה הבהירה, שהשאלה על-דבר שני הפכים בנושא אחד היא רק תכונה יחסית לנו, לגבי שכלנו המוגבל, ואינה שייכת כלל בחק בורא כל… הננו נכונים להבין שיש מקום גם לההשקפה של בחירתו של האדם וחופשו וגם לאי-בחירתו ואי-חופשו, והדברים נמשכים מכל הזרמים שבהויה. אך כל זמן שלא שב האדם מחטאו, לא סידר לו את ארחות תשובתו, הרי הוא מונח תחת הסבל של בחירתו והאשמה של כל מעשיו, וכל תוצאותיהם הרעות מוטלות עליו. אמנם אחרי הארת התשובה מיד נמסרים למפרע כל המגרעות שבחייו, וכל המעשים, שלגבי ערכו של האדם אינם טובים, ותוצאותיהן הן מרות לו, לרשות הגבוה, וכולם נערכים מחוץ ליסוד חופשו ובחירתו, ומצטרפים הם לרשות ההנהגה העליונה, רשות הגבוה, אשר ‘כל מעשינו פעלת’.
אלו דברים עמוקים יותר. לא רק שהמעשה הופך, ע”י רצון[5] האדם, לחיובי ממה שהיה שלילי, אלא כשאדם עשה תשובה כדבעי המעשה כאילו לא שייך לו אלא ‘לרשות הגבוה’, כחלק מההנהגה העליונה של המציאות!4
אם נקח לדוגמה את מה שהעלה הרמח”ל לעיל, יוצא שהאדם שהרג אחר לא חטא במה שהרגו אלא עשה את שליחותו, אולי מעין מה שאמרו חז”ל[6] “מגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב.”
לפי”ז יוצא שכשהאדם באמת עוקר את רצונו העון סר ממש מהמציאות, כפי שראינו ברמח”ל.[7]
יש להעיר. כמובן שאין אנו עושים את החשבונות הללו, אם החטא נהיה שגגה או זכות או נהפך למעשה חיובי או אף חלק מהנהגת העולם, אלא עלינו מוטל לעשות תשובה בכל כוחנו והקב”ה כבר יחשב חשבונותיו.
כ”ש שאין צריך לומר שאין לאדם לחטוא ע”מ לחזור בתשובה ולהפוך את מעשהו לחלק מההנהגה של העולם, שבזה כבר אמרו חז”ל:
משנה יומא ח, ט
האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה…
עד כאן הבירור לגבי תשובת האדם כלפי בוראו.
ב. תשובה כלפי אדם
ראשית נתחיל בדוגמה.
פלוני היה עובד בחנות מסוימת ולאחר זמן גילה בעלי החנות בוודאות גמורה שהוא היה גונב לו כסף בצורה תדירית. בעל החנות תבע אותו לדין וקיבל את כספו חזרה. כעת, לאחר שנה מהמשפט, חוזר אליו אותו אדם ואומר לו שהוא חזר בתשובה שלמה ממעשיו והוא מעוניין לחזור לעבודה. האם הוא יקבל אותו?
במידה והסיפור התפרסם בעיתונות וכד’, האם מישהו יקבל אותו לעבודה עם כסף? ובכלל?
נראה לומר, שלא כ”כ…
ואם יבוא אדם ויגיד שכן, ניתן דוג’ חמורה יותר.
פלוני נתפס, בעבודתו כמורה, שהיה מפליא בתלמידיו מכות חזקות ונידון למשפט ונאסר.
כעת, לאחר שנים בהם ישב בכלא ואף השתחרר מוקדם בשל התנהגות טובה, הוא מגיע לאלמוני ואומר לו שעשה תשובה רצינית בכל ימיו בבית הסוהר והוא אף עמד בפני ניסיון שיצא לו ללמד ילדים בלי השגחה של אדם אחר והוא לא נגע בהם – תשובה גמורה – ומבקש ממנו להעסיק אותו כבייביסיטר. האם יסכים להעסיקו, במידה ושמע על המקרה?
נראה לומר שגם אם לא תהיה לו בעיה שילמד במקום כזה או אחר, הוא לא יסכים להכניסו לביתו ללא השגחה…[8]
מדוע קורה הדבר הזה? למה קשה לנו לקבל את התשובה של בנ”א ביחס אלינו?
אמנם כבר ציווה אותנו הקב”ה “לא תטור” וכידוע אין הקב”ה בא בטרוניא עם בריותיו, אבל עדיין קשה לקבל זאת.
כמו”כ שפלוני יכול להיות ‘שרוף’ אצלנו גם בלי קשר לכך שלא פשע כלפינו. אולם, גם בזה יש לומר שעלינו לדון את כל האדם לכף זכות ולקבל את אמירתו והוכחותיו לכך שעשה תשובה ולקבלו חזרה.[9]
ארצה כעת להביא מס’ מקורות לדברי.
אומר הנביא:
ישעיהו נה, ח
כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי נְאֻם ה’:
ומפרש רד”ק במקום:
רד”ק ישעיהו נה, ח
כי לא – כי אם חטא אדם לחברו ינקם ממנו ולא ימחול לו ואף על פי שימחול לו בנראה ישמור לו בלבבו, והנראה יקרא דרך כמו שפירשנו והנסתר מחשבה, הנה אני מרבה לסלוח לא ככם וכאשר אני מוחל אני מוחל באמת ולא ישאר אצלי מהעון דבר.
המציאות היא שאין מחילה בין בנ”א, לא כמו בין האדם לבוראו.
ובדומה אומר התניא:
תניא איגרת התשובה פרק יא
…שבמדת ב”ו אם יחטא איש לאיש וביקש ממנו מחילה ומחל לו ואח”כ חזר לסורו קשה מאד שימחול לו שנית ומכ”ש בשלישית ורביעית. אבל במדת הקדוש ברוך הוא אין הפרש בין פעם א’ לאלף פעמים כי המחילה היא ממדת הרחמים ומדותיו הקדושות אינן בבחי’ גבול ותכלית אלא בבחי’ א”ס כמ”ש כי לא כלו רחמיו…
לאדם יש גבול לרחמים, משא”כ אצל הקב”ה.
ואם נרצה לבוא ולומר שזה מדבר על כך שבנ”א לא מוחלים וזה לא טוב וצריך למחול אם באמת השכנגדם חזר בתשובה וניכרים דברי אמת, בדברי המהר”ל לפנינו קשה לומר כך:
ספר נתיבות עולם ב, נתיב התשובה ב
מדת התשובה כאשר יתחרט האדם מעונותיו שעשה ושב אל הש”י בכל לבו, ואל יתמה האדם מאיזה טעם יועיל התשובה אחר שכבר חטא, והרי בב”ד של מטה אחר שעשה חטא שחייב מיתה אף שאנו יודעים שכבר שב בתשובה אינו פטור מן המיתה. ודבר זה מפני כי אין ב”ד של מעלה וב”ד של מטה שוים, כי בית דין של מעלה כמו שתחת ידם הרע שדנין על הרע כך דנין על הטוב ג”כ, ומפני כך אם האדם כבר עשה תשובה ותקן את מעשיו נדון לזכות בב”ד של מעלה, שכשם שהדין לרע תחת ידם כך מעשים הטובים דנין עליו, אבל ב”ד שלמטה אין משגיחין על זה ודנין את האדם על הרע בלבד, ודבר זה בארנו בפרקים אצל מקח שוחד ע”ש. אמנם כי לפי הדברים אשר אמרנו כי התשובה הוא שייך מצד הש”י דוקא כי הוא בלבד מקבל שבים, ולפיכך ב”ד של מעלה דוקא מנקה לשבים ולא ב”ד של מטה, כי התשובה שייך אל הש”י כי מצד הש”י יש תשובה אל האדם לא זולת זה כלל, ולכך תמצא התשובה בבית דין של מעלה ולא בבית דין של מטה, ואדרבה החכמה אומרת חטאים תרדף רעה, וכן הנבואה, ואין התשובה רק מצד הש”י ולפיכך ב”ד שלמטה אין דין שלהם מצד התשובה.
פה אומר המהר”ל שמבחינת ב”ד של מטה אין מושג של תשובה כיון שהתשובה אינה מצד העולם שלנו אלא רק כלפי השי”ת ולכן גם אם אדם עשה תשובה הוא עדיין יהיה נידון בב”ד של מטה אף למיתה, אם חטאו נשא עונש כזה.
כלו’, בזה אנו רואים שביחס לחשד, ולא רק חשד אלא אף פעולה מעשית, כלפי האדם שחטא – תמיד יהיה חשד. אמנם אם בדוגמאות שהבאנו לעיל אדם רוצה לקחת את הסיכון על עצמו[10] הוא יכול לעשות זאת, אבל מצד הדין הוא יכול תמיד לחשוד בו על מעשיו.
כששאלתי על כך את רה”י, הרב ענה לי שאנו לא בוחני כליות ולב ולכן אם עשה תשובה או לא זו לא שאלה שצריכה לנגוע אלינו, אלא כיון שהוכח שהאדם חטא בדבר כזה או אחר הוא תמיד יהיה חשוד בעינינו בעניין זה ואין בזה כל בעיה. ועם זאת, אין חיוב לחשוד בו.9
ואולי נוסיף בשולי דברי הרב שזה ממוגבלותנו האנושית ורק ביד רבש”ע האפשרות לקבל התשובה.
ולוואי, שנזכה לעבוד את ד’ באמת ובתמים, שכל מעשינו יהיו לשם שמים ושתשובת העולם הכללית והפרטית תמשיך ותשתלם מעלה מעלה.[11]
_______________________________________________________________
[1] במשל הילד שקופץ מהגג שלא ינסה להתנצל בפני הוריו.
[2] כפי שרה”י מביא את המדרש בירושלמי מכות ב, ו: “שאלו לחכמה חוטא מהו עונשו אמרו להם חטאים תרדף רעה שאלו לנבואה חוטא מהו עונשו אמרה להן הנפש החוטאת היא תמות שאלו לקודשא בריך הוא חוטא מהו עונשו אמר להן יעשו תשובה ויתכפר לו.” התשובה היא חידוש של הקב”ה, אבל לולא זה אחרי החטא לא היה מה לתקן.
[3] וזו אולי הסיבה שאנשים חושבים שהעונש הוא תגובה ולא תוצאה ישירה לחטא.
[4] כמובן שעוד צריך להרחיב ולברר את הדברים, אבל זו לא עיקר מטרת מאמרנו.
[5] פה צריכה להיות החקירה והבירור אודות עוצמתו ומהותו של רצון האדם.
[6] שבת לב, א.
[7] הרב שרקי בספרו “קדושה וטבע” נותן לזה דוגמה מקין והבל, שאם הקב”ה הוא בורא העולם אז ביכולתו הייתה למנוע את מעשהו של קין, אז למה שיענישו? אלא, אומר לו הקב”ה שכיון שסו”ס הוא רצה לעשות זאת אז החטא ‘רשום על שמו’. עפ”ז ברור יותר למה אם האדם עקר את רצונו ממילא החטא נמסר לרשות הגבוה.
[8] אציין שהדברים נסקרו בקרב קבוצה גדולה של אנשים, וגם אם היו אנשים שבדוגמה הראשונה הסכימו להעסיקו, בדוגמה השניה זה כבר כמעט התאפס, ובדוגמה חריפה יותר כבר אף אחד לא הסכים.
[9] ואולי, קשה לנו לקבל את תשובתו משום שאצלנו אנו לא מאמינים שיש כזה דבר, כפי שמביא הרב חרל”פ בקשר למשנה (אבות א, ו) “הוי דן את כל האדם לכף זכות”: “הנה כל הרגש רע בזולתו או חשד בחבירו אינו מצטייר באדם זולת באותן הרעות והפגמים שהוא עצמו לקוי בהם, או לגמרי או במקצת. השקפת אדם בזולתו הוא כמי שמשקיף דרך בתי עינים, שרואה בעולם הכל בתמונת גון הבתי עינים שלו. לזאת, אך זה שלימות האדם שיתקן עצמו לשלול מאיתו כל המגרעות והרעות שאז ממילא לא יראה בזולתו שום רע, חוב וחשד. זוהי המצוה שלמדונו חז”ל לדון את כל האדם לכף זכות שישתדל להגיע למדרגה כזו שיראה רק זכות ולא חובה, טובה ולא רעה.” (מי מרום שם)
[10] כלו’, על הכסף שלו וכד’, לא כלפי אף אדם אחר.
[11] עי’ אורות התשובה ה, ו ועוד ועוד, אודות ההשתלמות התמידית של התשובה.
