השגחה פרטית על פי הרמב”ם – נעמי בראון

עיקרון ההשגחה הפרטית הוא הנחת מוצא בסיסית שעליה מושתת אמונתנו וחיינו הדתיים בכלל. כדי לחיות לחיים דתיים באופן אמיתי ושלם, אדם חייב להאמין בהשגחה פרטית, ולכן חשוב לי לברר מהי אותה השגחה, ואיך היא מתבטאת בחיים שלי.

בספרו “מורה נבוכים[1]” מציג הרמב”ם את השקפתו בנוגע להשגחת ה’ על פרטי הבריאה:

ואשר אאמינהו אני בזאת הפינה – רצוני לומר בהשגחה אלוקית – הוא מה שאספר לך (…) והוא שאני אאמין שההשגחה האלוקית אמנם היא בזה העולם התחתון – רצוני לומר מתחת גלגל הירח – באישי מין האדם לבד וזה המין לבדו הוא אשר כל עניני אישיו ומה שישיגם מטוב או רע נמשך אחר הדין כמו שאמר “כי כל דרכיו משפט”; אבל שאר בעלי החיים וכל שכן הצמחים וזולתם דעתי בהם דעת אריסטו לא אאמין כלל שזה העלה נפל בהשגחה בו ולא שזה העכביש טרף זה הזבוב בגזרה מאת האלוה ורצונו האישי עתה ולא שהרוק אשר רקק אותו ראובן התנועע עד שנפל על זה היתוש במקום מיוחד והרגו בגזרת האלוה ולא שזה הדג חטף ובלע זאת התולעת מעל פני המים ברצון אלוקי אישי – אבל אלה כולם אצלי במקרה גמור.

מקריאה ראשונית, דבריו של הרמב”ם נראים תמוהים מאוד. האם ייתכן שיש בעולם דברים שקורים “במקרה הגמור”, שאינם חלק מתוכנית אלוקית? האם ייתכן שעינו של הקב”ה לא משקיפה על החי, הצומח והדומם?

כדי להבין לעומק את תפיסתו של הרמב”ם, עלינו להבין מהי אותה “השגחה אלוקית” שאליה הרמב”ם מתייחס, ובכלל, מה משמעות המושג “השגחה פרטית”.

בספר ויקרא[2] מופיעה רשימה של עופות טמאים, ובהם ה”שָּׁלָךְ”. בגמרא[3] רב יהודה מסביר מהו השלך: “אמר רב יהודה שלך זה השולה דגים מן הים… ר’ יוחנן כי הוה חזי שלך אמר: משפטיך תהום רבה”.

רש”י מפרש במקום את דברי ר’ יוחנן: “ומשפטיך אף בתהום רבה, שזמנתה שלך לשפוט ולעשות נקמתך בדגת הים להמית המזומנים למות”.

כלומר, רש”י מסביר שהקב”ה מזמן את השלך לאכול את דגי הים המיועדים למות.

זהו גם הבסיס לתפיסת הבעש”ט, המייצגת באופן כללי את תפיסת החסידות בנוגע להשגחת ה’ על החי, הצומח והדומם. בספר ‘אמרי פינחס’ כותב הבעש”ט בשם רבי פינחס מקוריץ[4]:

שאדם צריך להאמין שאפילו קש המונח על הארץ הוא בגזירת השי”ת שגזר להיות מונח שם, ואני שמעתי כמדומה בזה הלשון שיש השגחה פרטית איך תהא מונחת עם הקצוות לכאן או לכאן.

כמו כן ב”מאמרי האדמור הזקן[5]” כותב בעל התניא:

הרי מובן… השגחה פרטית גם על כל מעשה פרטית דעשייה, כמו שנאמר אין אדם נוקף אצבעו למטה אלא אם כן מכריזין עליו תחילה… וכן על דרך זה בהשגחה על חלקי דצ”ח (=דומם, צומח, חי)… וכל הצלחות דצ”ח לטוב או להיפוך הכל בהשגחה פרטית וכמו שנאמר עיניך פקוחות על כל.

כלומר, הגישה החסידית מייחסת לקב”ה השגחה על כל פרטי המציאות, והנהגה של שכר ועונש אף בבעלי חיים קטנים.

הרמב”ם חולק על תפיסה זו, כפי שראינו לעיל בדבריו במורה נבוכים. אך מובן שגם לדעת הרמב”ם אין דבר במציאות, ולו הקטן ביותר, שנעלם מעינו של הקב”ה או מתקיים ללא ידיעתו. הוכחה לכך ניתן לראות בדברי הרמב”ם בהלכות יסודי התורה[6]:

כל הנמצאים… מצורה הראשונה עד יתוש קטן שיהיה בטבור הארץ הכל מכוח אמיתתו נמצאו, ולפי שהוא יודע עצמו ומכיר גדולתו ותפארתו ואמיתתו, הוא יודע הכל ואין דבר נעלם ממנו.

וכן בהמשך פרק יז במורה נבוכים: “כי איני סובר שהוא יתעלה נעלם ממנו דבר, או שאני מיחס לו אי יכולת”.

אם כן, מהו “המקרה הגמור” שעליו מדבר הרמב”ם?

כדי להבין את דבריו עלינו לעמוד על שני סוגי השגחה – השגחה כללית, שחלה על הטבע ועל כל פרטי הבריאה, והשגחה פרטית, שחלה על האדם.

השגחה כללית זוהי הנהגת הקב”ה את העולם באמצעות חוקי הטבע שקבע מימי בראשית. כל מיני בעלי החיים, הצומח והדומם, נבראו בעולם ומקיימים את תפקידם. כל פרט מדויק, כל פרט אלוקי ומתקיים מכוח הקב”ה בכל רגע ורגע. זוהי מערכת חוקי הטבע – השגחה כללית של הקב”ה בכל רגע, על כל פרט במציאות. לעומת זאת, השגחה פרטית עניינה נתינת חשיבות ו”התעניינות” בעיני הקב”ה בדבר כלשהו. בני האדם הם תכלית הבריאה, ולכן הם חשובים בעיני הקב”ה, פעולתם בעולם משמעותית בעיניו. ולכן על בני האדם חלה הנהגת שכר ועונש. הקב”ה צופה ומשגיח על כל אדם ואדם, ומסדר את המציאות בהתאם למעשיו, כי בני האדם יקרים בעיניו. האדם נברא בצלם אלוקים, היצור היחיד בבריאה שיש בידיו את היכולת לבחור, ומכוח זה מעשיו משמעותיים וחשובים. לעומת זאת, בעלי החיים לא ניחנו בכוח הבחירה, ולכן מעשיהם אינם “חשובים” בעיני הקב”ה, אין הנהגת שכר ועונש חלה על בעלי החיים כי כל התנהלותם היא בדרך טבעית ולא בדרך בחירית. כך גם בנוגע לצומח ולדומם, שקיומם במציאות חשוב ונצרך אך לא “משמעותי”, הם מתקיימים מכוח הטבע ולא בכוח בחירי, ולכן ההשגחה הפרטית אינה חלה עליהם. בדברי הרמב”ם המילה “מקרה” אינה מציינת שרירותיות, אלא דבר שאינו מהותי. כאשר כותב הרמב”ם שיצורים אלה נתונים למקרה, כוונתו שפעולותיהם אינן משמעותיות בעיני הקב”ה, וממילא אינן משפיעות על ההתנהלות הטבעית שבעולם. כך מתאר זאת ר’ אייזיק חבר בספרו פתחי שערים[7]:

וביאור אלו הדברים הוא, כי הנהגת העולם נתחלק לשתי מדרגות, והוא: הנהגה כללית והנהגה פרטית. הנהגה כללית – הוא עניין הנהגה טבעית, שבבחינה זו אין הפרש בין עבודה לעבודה, והשפע נשפע לכולם בשווה, לקיום הנבראים. והנהגה זו נקראת בחינת “עיגול”, רוצה לומר: שכמו שהעיגול הוא כדור שווה בהיקף, אין שייך בו ימין ושמאל ומעלה ומטה כלל, כמו כן אין הפרש בהנהגה זו בין מידת החסד לדין. ובחינה שניה נקראת בחינת יושר. והיינו, כמו שכתבנו למעלה, שתכלית הבריאה היה בשביל הבחירה והעבודה, וכל הנבראים תלויים בזה, שיהיה ההנהגה בדקדוק גדול על כל פרט ופרט לפי עבודת בני אדם, שמצד זה יש שינוי מדרגות רבות… והוא בחינת ציור “אדם”… ולפי ערך עבודת האדם למטה משתנה גם כן מצב כל הנבראים… ובאמת, בחינה זו הוא מדרגה יותר עליונה מבחינת העיגולים, שהוא תכלית כוונת רצונו יתברך.

בהמשך דבריו בפרק יז מתייחס הרמב”ם לשוני באופן ההשגחה גם בין בני אדם שונים:

אולם ההשגחה האלוקית לפי דעתי ולפי מה שאני רואה היא נמשכת אחר השפע האלוקי – והמין אשר נדבק בו השפע ההוא השכלי עד ששב בעל שכל ונגלה לו כל מה שהוא גלוי לבעל שכל הוא אשר התחברה אליו ההשגחה האלוקית… שההשגחה נמשכת אחר השכל ומדובקת בו.

וכן בפרק נא: “כי כפי שיעור שכל, כל בעל שכל תהיה ההשגחה בו. והאיש השלם בהשגתו אשר לא יסור שכלו מהשם תמיד, תהיה ההשגחה בו תמיד”.

משמעות המושג “שכל” אינה המשמעות הרגילה שאנו מייחסים למילה כיום, אלא “שלא יסור שכלו מהשם תמיד”. אדם בעל שכל הוא אדם שלומד וחוקר ומחפש את קרבת ה’ באופן תמידי. “כי עניין ידיעת ה’ היא השגתו… האהבה המופלגת עד שלא תישאר מחשבה בדבר אחר זולת אותו האהוב”.

כמו שיש הבדל באופן ההשגחה על בעלי חיים ועל בני אדם, כך גם יש הבדל באופן ההשגחה על בני האדם עצמם. ככל שאדם מממש את הצד האלוקי שבו, הוא יותר מושגח. בהמשך הפרק כותב הרמב”ם:

ותהיה השגחת השם יתברך מתמדת במי שהגיע לו השפע ההוא המזומן לכל מי שישתדל להגיע אליו… כי הוא עם השם והשם עמו. אבל בהסיר מחשבתו מהשם, אשר הוא אז נבדל מהשם, השם נבדל ממנו… כי הענין המביא ההשגחה ולהמלט מיד המקרה, הוא השפע ההוא השכלי… הנה התבאר לך כי הסבה בהיות איש מבני אדם מופקר למקרה ויהיה מזומן ליאכל כבהמות, הוא היותו נבדל מהשם.

כלומר, כאשר אדם לא משתמש בשכלו, לא מממש את צלם האלוקים שבקרבו, אין לחייו יתרון על פני חיי הבהמה. חייו לא מהותיים, לא משמעותיים, אלא טבעיים בלבד. מעשיו אינם יקרים בעיני ה’, ולכן הוא נתון יותר ליד המקרה, להתנהלות הטבעית של העולם, נתון יותר להשגחה הכללית ופחות להשגחה הפרטית.

באופן עמוק יותר, ניתן להבין מדברי הרמב”ם שההשגחה האלוקית אינה משהו מנותק מהאדם המגיע מלמעלה, אלא חוויה שהאדם חווה מתוכו פנימה, משורש נשמתו, “הוא עם השם והשם עימו”. אדם כזה חווה את המציאות באופן אחר, רואה את המציאות בראייה פנימית, ראייה אלוקית. הוא חווה את ההשגחה הפרטית בתוכו, מרגיש את ה’ בקרבו.

באורות הקודש[8] מתאר הרב את חוויית השגחת ה’ המגיעה מעמקי הנשמה ולא מן החוץ:

כל פעם שהלב דופק דפיקה רוחנית באמת, כל פעם שרעיון חדש ואצילי נולד, הרינו מקשיבים, כמו קול מלאך ד’ דופק, נוקש על דלתי נשמתנו, מבקש שנפתח לו את פתחנו, למען יופיע אלינו בכליל הדרו. וכל מה שנפגשהו ברוח יותר משוחררה, בלב יותר טהור, ברגש יותר איתן ונערץ, בחשק יותר פנימי ורציני לאהבת היותר נשגב, היותר מכובד ומרומם, ככה המון נשמות מאוצלות אלינו יופיע, ויזריח בנגהו את חשכתנו. ומשאנו ומתננו עם העולם הרוחני, האוביקטיבי, ילך הלוך והתקדש… וכשרון ההופעה, השריד מגדולת הוד הנבואה, יחל לפעם אותנו, ויביא לנו בכנפיו מרפא. בטוחים נהיה מכל הזיה, מכל רשעה, מכל שקר, שאפשר להדמיון להעליב אותנו בהם.

כשאדם מקשיב לקול האלוקי בתוכו – אז יהיה מושגח ובטוח, כי ה’ מלווה אותו, נמצא איתו בכל רגע בחייו. מי שמאמין באמת, השגחת ה’ עליו היא לא משהו מנותק אלא חוויית חיים פנימית.

ובאופן אישי, אני חושבת שזו עבודת חיים שאף פעם לא נגמרת. קודם כל להצליח להבין ולהאמין שכל דבר בעולם הוא אלוקי, כל דבר מדויק ונכון. שהקב”ה נמצא כאן, נמצא איתי, נמצא במציאות בכל פרט ופרט, תמיד. וגם כשמתעורר ספק, לדעת שאני לא מבינה, ושיש דברים שהם מעל התפיסה האנושית שלי. ומתוך הידיעה שה’ איתי, עבודת החיים היא להרגיש אותו מתוכי, לחוות, להיות מושגחת. מקווה להצליח לעלות בזה תמיד, לקלף קליפות, לחיות אלוקיים יותר. בעזרת ה’.

מקורות נוספים:

– הקדמות הרמב”ם למשנה / הרב יצחק שילת.

– אמונתו של הרמב”ם / ישעיהו ליבוביץ’

תודה רבה לרב בעז נתנאל על עזרה בהבנת הרמב”ם ולרב רונן טמיר על עזרה במציאת מקורות למאמר.

[1] תרגום אבן תיבון ח”ג, יז

[2] ויקרא יא, יז

[3] חולין סג, א

[4] בהוצאת ‘מישור’ תשמ”ח ע’ קעט.

[5] פרשיות ע’ קי-יא

[6] הלכות יסוה”ת פ”ב ה”ט

[7] שער ג’ עמ’ טו

[8] חלק א עמ’ קסה