השורש הרוחני – האומץ לחולין/ מתניה ידיד

פעמים רבות ציטטתי לפני קבוצות צעירים את דבריה של לאה גולדברג על הצורך לחיות חיי חולין באומץ. דבריה אלה נכתבו ב-15 לאפריל 1938, חודש ויומיים לאחר סיפוח אוסטריה לגרמניה הנאצית. מסה זו ששמה הוא “האומץ לחולין”, נכתבה בהשראת האירועים המתחוללים וכך היא כותבת: “עבודת האדם היא עבודה מפרכת, עבודת חולין קשה, המחייבת ריכוז ודיוק. אין בה חגיגות גדולות של אידיאלים מבהיקים ואורות צבעוניים של רעיונות השובים לב. אלה הם חולי-חולין של טרדה וטרחה. והתנאי הראשון: אומץ וסבלנות”

אנו נדרשים לאומץ ולסבלנות ליצוק משמעות לחיי החולין שלנו. התורה והנביאים לא עסוקים אך ורק באידאלים נישאים ובאורות צבעוניים אלא גם (ואולי בעיקר) בחיי החולין שלנו, בהם הם מעוניינים יותר מכל, בקידוש חיי החולין ובמוסרם מעין מה שכותבת הגמרא על השאלות שנשאל האדם לאחר מאה ועשרים שהראשונה שבהם ‘נשאת ונתת באמונה’, אם נשאת ונתת באמונה הרי אתה ראוי לחיי עולם הבא. הדרך לעולם הבא עוברת בחיי החולין שלך בעולם הזה.

אם נרצה לעקוב אחרי השורשים הרוחניים של התופעות עליהם אנחנו מדברים הרי הם נעוצים גם באומץ לחיות חיי חולין תוך כדי יציקת משמעות. כיום, נדרש אומץ לעמוד מול פרץ ומגוון אפשרויות של משמעויות שאינן קשורות בקודש. לעיתים האומץ הנדרש הוא לחזק את כוח העמידה אל מול החברה הסובבת ולעיתים האומץ הנדרש הוא גם כלפי עצמך.

אך ישנו שורש נוסף שקשור בחוויה הדתית אליה הורגלנו. כאשר אדם דתי מרגיש משבר בעולם הרוחני שמלווה גם בשינויי התנהגות והרגלים במעשים היום-יומיים הוא “מרשה לעצמו” לוותר על דברים שעליהם הקפיד בעבר וממילא הוא מרגיש שהוא מתרחק ומתנתק מהעולם הדתי המוכר לו. הוא חש שהעולם הזה כבר אינו שייך לו ובגלל המשבר שהוא עובר, אינו יכול כבר להיות חלק מהקהילה ומהחברה הדתית. בגיל הבוגר, בו אנו עוסקים, יש לכך משמעות נוספת משום שהוא או היא אינם נמצאים במסגרת שמאפשרת את הבירור ואת תשומת הלב למשברים מעין אלה. הוא נשאר עם המשבר הרוחני ללא מענה הולם וכך המשבר הולך ומתפתח.

בהקשר זה נכון להביא את דבריו של הרב סולובייציק בהערת שוליים (6) בספרו “איש ההלכה” שמתייחס לתפיסת עולם מוטעית שרואה את העולם הדתי כעולם חסר משברים, שדרכו ברורה לו, וכל כולה עונג ואור: ” הדעה השולטת עכשיו ברשות הרבים אומרת כי חווית הדת היא פשוטה ביותר… השקפה פופולרית זו אומרת, כי החוויה הדתית נוחה ומתוקנת, רכה וענוגה; הרי היא נחל עדנים למר רוח ומי מנוחות לקשה יום. האדם ‘הבא מן השדה עייף’ – מן שדה מערכות החיים ומלחמתם, מן הרשות החילונית המלאה וספוגה ספקות וחששות, הכחשות והזמות, התנגשות והאבקות, – מתרפק על הדת כתינוק על אמו ומוצא בחיקה ‘מקלט ראשו, קן תפילותיו הנידחות’ נוחם על כל אכזבותיו ויסוריו. אם רצונך לשבור מנוחה בלי מחיר חבלי הרוח – כלך לך אצל הדת! רצונך בשיווי משקל נפשי, שאינו תלוי בתהליך השתלשלות הדרגית – כלך לך אצל הדת! אם רצונך בתמות ושלמות רוחנית, בסיפוק נפשי ושביעות רצון, שאין לבטי התודעה ויסוריה יוצרים אותם – כלך לך אצל הדת! ‘לך לך מארצך’ המלאה רוגז ומכאובים ומתיחות, ‘וממולדתך’ הגועשת והזועפת והסוערת – ‘אל הארץ’, שמנוחת שלום ושלוה חופפת עליה, לארקדיה , ששם שולטת הדת. הקפיצה מעולם חילוני לעולם דתי קלה ונוחה ביותר. אין כאן פרשת העיבור על כל חבליה וזעזועיה. אדם קונה שלוה רוחנית בשעה אחת”

את דעה זו הוא סותר מכל וכל ומתאר את החוויה האמתית והריאלית של האדם הדתי:

“כל עצמה של השקפה זו על הדת בשקר יסודה. התודעה הדתית, היותר עמוקה והיותר נשגבה שבחווית האדם, הנוקבת ויורדת עד התהום ובוקעת ועולה עד לרקיע, אינה כל כך פשוטה ונוחה אלא מסובכת וחמורה ומפותלת ביותר. יש בה מן המשבר הרוחני, מן העליה והירידה הנפשית, מן הסתירה של אישור ושלילה, של הכחשה עצמית ואישור עצמי. האידאות של חיי עולם וחיי שעה, ידיעה ובחירה, אהבה ויראה, העפלה נועזה ורגש השפלות הקיצוני, חילוניות וקדושה, מתרוצצות בתודעה הדתית נאבקות ומתנגשות אהדדי. זו עולה וזו יורדת, זו נופלת וזו קמה. אין הדת מהווה לכתחילה מקלט של חסד ורחמים למיואשים ומאוכזבים, ונחל עדנים למדוכאי הרוח, אלא מערבולת גועשת וסואנת של תודעת האדם על כל משבריה, מכאוביה וחבליה. אמנם כן, בבין השמשות של מוצאי יום מנוחה, כשנפשו של אדם מתגעגעת אל קונה ויראה לצאת מן תחום הקדושה, ששמה שבת, אל החול האפור והנורא, אנו מזמרים “ה’ רועי לא אחסר בנאות דשא ירבצני על מי מנוחות ינהלני”, ואנו מאמינים בכל מיתרי לבבנו בדברי הכתובים. ברם פרק זה מצייר את מחוז חפצו של איש הדת אבל לא את דרכו, והדרך המובילה ל”נאות דשא” ול”מי מנוחות” אינה דרך המלך, אלא שביל צר ועקום המתפתל בשיפוע ההר, שתהום נוראה משתרעת לרגליו”

ייתכן ועלינו לדבר על עולם דתי שהוא מלא ספקות וחששות כחלק בלתי נמנע מההתפתחות שלנו. ספקות ומשברים לא מוציאים אותנו מהעולם הדתי אלא להיפך, מאפשרות לנו מבט מורכב יותר עלינו ועל התהליך הרוחני שאנו עוברים. אם צעיר או צעירה מרגישים שהעולם ההלכתי מתנגש עם הצרכים הבסיסיים ביותר של החיים שלהם כרגע, כמו חברות, שייכות, פתיחות וכד’ עלינו להבהיר להם כי ההתנגשות הזאת היא חלק מהעולם הדתי שלהם ולא מתנגדת לו מעין הסיפור בגמרא על ריש לקיש שכל דבר שהיה שומע מרבו, רבי יוחנן, היה מקשה עליו עשרים וארבע קושיות. עשרים וארבע קושיות הן ערעור מוחלט על תורתו של רבי יוחנן, איום מוחשי להפלת המגדל שבנה הרב וריש לקיש ללא כל מורא מקשה קושיה ועוד קושיה ועוד קושיה עד לעשרים וארבע קושיות, המספר של עשרים וארבע קושיות מרמז על עשרים וארבעה כתבי הקודש. הקושיות הקיפו את כלל הנושאים ואת כלל העולמות הרוחניים מכל פינה אפשרית כך למד ריש לקיש וכך לימד רבי יוחנן. עולם רוחני לא נבנה בהסכמה אילמת אלא מתוך דיאלקטיקה מתמשכת של התלמיד עם רבו, ומחדש הרב סולובייציק, גם של האדם עם עצמו. הדרך הטובה ביותר להתמודד נכון עם המשבר הרוחני היא בדיוק כמו הפתרון של רבי יוחנן וריש לקיש – החברותא. החברים. הקהילה.

האחריות המוטלת עלינו היא כפולה והיא נוגעת הן לצעירים ולצעירות והן לנו כחברה. אם הצעיר או הצעירה ישכילו לבחור את הקהילה הנכונה עבורם גם כאשר הם רווקים, זה ישמר את העולם הרוחני בו הם מאמינים וייתן מענה גם מהבחינה חברתית הנצרכת כל-כך ובהשוואה לדבריה של לאה גולדברג שיהיה לצעירים את “האומץ לבחור”, את האומץ לשמר דרך חיים שאינה סותרת את הקודש, ולא לחיות חיים נטולי בחירה שנענים לקשיים הזמניים שמשנים את אורח חייהם.

ובמקביל נשכיל אנו כחברה, ליצור בתי מדרש ומסגרות חיים שמיועדים לצעירים בגילאים הבוגרים שמותאמים להתמודדות הייחודית שעומדת בפני צעיר או צעירה בגילאים הללו תוך הבנה שהתמודדות זו דורשת התייחסות רוחנית נפרדת ומותאמת ונותנת מרחב גם לחיים חברתיים שנדרשים כל-כך לאיזון וליציבות וגם לחיים רוחניים מלאי עומק ומשמעות.