הבחירה בגילאים הבוגרים היכן לגור ולאיזו קהילה להשתייך מבחינה חברתית היא כמובן החלטה משפיעה ומאתגרת מאד ככל שמתמשך הזמן. ההחלטה תלויה פעמים רבות במשפחה ובעיקר בהורים, והיא קשורה גם בהתמודדות של המשפחות וקהילות המקור עם תופעת הרווקות המאוחרות. המשפחות, הדואגות והאוהבות, פעמים רבות בחוות הדעת שלהם על המצב ואף בביקורת שהם מעבירים על הצעירים הללו, בפניהם ושלא בפניהם, כוללות לעיתים אמירות מחלישות, חסרות כל שחר, שלא בכוונה, שגורמות לצעירים שלא להקשיב ומרחיקות אותם מקהילות המקור ומהמשפחה. למשל, האמירה שנשמעת לא מעט “הם לא באמת רוצים להתחתן” אמירה כמעט ארסית שכואבת ופוצעת עד עמקי הנפש את מי שמתמודד עם רווקות מאוחרת. או אמירות כמו “היא בררנית מידי”, “הוא לא באמת יודע מה הוא רוצה” שמחלישות עד מאד את הדימוי העצמי כאשר זה נאמר מאדם מוערך ופעמים רבות היא נכונה רק בעיני המתבונן. אמירה נוספת שנשמעת פעמים רבות היא: “החברים שלו החליפו את המשפחה” שנכונות בחלקן. החברים שלו ושלה מהווים עוגן חברתי לתקופה המורכבת של חיי הרווקות המאוחרים ואת זה אנחנו לא רוצים לקחת מהם. תחושות בדידות וחוסר בטחון עצמי יחד עם ניתוק מחברים לא יביא שום צעיר או צעירה למקום טוב. עלינו לחזק קשרים חברתיים בונים, להבין שזוהי תקופה חשובה לעיצוב האישיות ובניית הבטחון העצמי בזמן שהוא מתרסק לא מעט על ידי דחיות מסוגים שונים ובזמן של מעגל חברתי הולך ומתמעט.

בתוך הדיון הזה אני מבקש להבחין בין שתי תופעות שונות לחלוטין של הרווקות המאוחרת שמשליכות על היחס של החברה ושל הצעירים עצמם כלפי תופעת הרווקות. האחת, בשלבים הראשונים של הרווקות המאוחרת, החל מגיל 23 ומעלה (בעיקר אצל בנות) שנקרא לה בהשאלה מימי טרום מלחמת ששת הימים “תקופת ההמתנה” והתקופה השניה מגילאי 27 ומעלה שנקרא לה בהשאלה מתאוריית השלבים של אריקסון “תקופת ההשלמה”. התקופה הראשונה מתאפיינת במצב חיים של ציפייה, קשיים בלתי פוסקים ב’דייטים’ אבל בכל זאת אמונה שמשהו מהיר בכל זאת יתחולל, עוד מעט יתקיים המפגש שיביא את האחד. המחשבה ש”זה עוד מעט יקרה” קיימת ולפעמים ביתר שאת מבגיל מוקדם יותר. ההווה חשוב רק מפני שהעתיד נראה קרוב מתמיד על אף כל הקשיים. לעומת זאת התקופה השניה “תקופת ההשלמה” מתאפיינת ברפיון, בהרחבת מעגל הידידים, בהשלמה עם מצב החיים הנוכחי על כל המשתמע מכך. בעוד בשלב הראשון, פעמים רבות ישנו ניסיון להקפיד על אורח החיים הדתי ולשמר זהות דתית חזקה השלב השני מתאפיין בשנוי, לפעמים קיצוני, של אורח החיים. האמון שהמשפחה והקהילה צריכה לתת בצעירים הללו שהם ימצאו את דרכם, גם אם היא ארוכה, שהם יודעים היטב את מה שמתחולל אצל ההורים אבל ששמירת המרחק לעיתים מיטיבה איתם, ועם זאת להמשיך להתעניין ולסייע בכל מה שניתן כהורים וכקהילה ולא לנטוש חלילה תומכת רבות בצעירים הללו שלעיתים רחוקות יגידו בפה מלא שהאכפתיות הזאת חשובה להם.

“תתחתנו יהיה בסדר..”

האם התופעות הללו של יצירת קהילות צעירים פתוחות שבחלקם יש טשטוש ושחיקה של שמירת מצוות וחיי הלכה שייכות רק לרווקים ולרווקות? חוששני שלא. זוגות צעירים רבים עוברים את התהליך הזה לחוד וביחד. ההשפעה החברתית של הדור שמתאפיינת ברשתות החברתיות, בשיתוף של רגעים שאמורים להיות אינטימיים, בחיים חברתיים עשירים אך לעיתים מוגזמים ושפעמים רבות חודרים למרחב האישי של בני הזוג מתאפיינים באותם תהליכים שצוינו לעיל אצל הרווקים. הדחיפה לעבר הקמת בית וחתונה לא פותרת (ולא אמורה לפתור) את כל הבעיות הרוחניות שכל אחד מבני הזוג היה שרוי בהם לפני החתונה ופעמים רבות ממשיכה ביתר שאת גם שנים רבות לאחר החתונה. לעיתים זה יוצר פערים רוחניים ומעשיים בין בני הזוג ולעיתים בני הזוג מחליטים באופן משותף על שינוי באורח החיים שמתבטא בלבוש, בכיסוי הראש, בהליכה לבית הכנסת ובדברים נוספים. התהליכים הרוחניים הם דינאמיים מאד ותלויים בקהילה ולמעגל החברים אליהם שייכים בני הזוג. מרבית הזוגות הצעירים חיים באופן זמני במקומות שונים לפני שהם קובעים את ביתם ועל כן למעגל החברים יש השפעה מכרעת על אורח חייהם. זוגות רבים נוסעים במשותף עם זוגות אחרים לטיולים בארץ ובחו”ל, חוגגים מסיבות של ימי הולדת ואירועים שונים ומבלים זמן רב במשותף. בעדינות ובזהירות נאמר כי במקרים רבים ישנה פגיעה ושחיקה מתמשכת אצל זוגות רבים ביצירת הקשר שזקוק לזמן אינטימי ממושך, ללא שותפים, בשנים הראשונות לחיי הנישואים. האופי החברתי של רבים מבנינו ובנותינו ממשיך לעיתים באותה תדירות גם לאחר הנישואים ולכך יש מחירים בחיי המשפחה. עם זאת, הרחבת המשפחה בהחלט מהווה דחיפה להצטרף לקהילה יציבה וקבועה יותר.

אין תורה נקנית אלא בחבורה

קהילות הצעירים הללו שרבים סבורים שהם הבעיה, הם עצמם יכולות להיות הפתרון. הגמרא בברכות אומרת ש”אין תורה נקנית אלא בחבורה” אי אפשר להתקדם מבחינה רוחנית לבד. הצד החברתי המפותח מאפשר גם לחבר’ה שרחוקים מעולם של תורה להתקרב אליו ולהיות חלק ממנו. איך משמרים עולם תורה והלכה גם בגיל הבוגר? מצטרפים לחבורה וקהילה שיודעת לשמר מתח חברתי יחד עם עולם רוחני עשיר. בעוד שבגיל הצעיר נמצאים בנינו ובנותינו במסגרות החינוכיות השונות, בתנועות הנוער, בישיבות, במכינות ובמדרשות ומלווים על ידי מחנכים ואנשי תורה ואפילו בשירות הצבאי והלאומי ישנם אנשים שתפקידם הוא הליווי הרוחני. אבל ברגע שסיימנו את המסגרות הפורמליות ועברנו אל החיים עצמם שום מסגרת אינה מחכה לנו. אין מלווים רוחניים ואין מחנכים שיבקרו אותנו. הרבנים וראשי המדרשות מבקרים את תלמידיהם בצבא פעמים רבות, אך כמה מהם מבקרים אותם באוניברסיטה ובלימודים האקדמיים? האם שם העולם הרוחני שלהם מובטח? האם שם אין צורך בשיעורים ובמפגשים שעניינם צמיחה רוחנית? בוודאי שיש אך מעט מאוד גופים ומסגרות חרטו על דגלם את המשימה הזאת. זהו קו התפר בין עולם של תורה וישיבה לבין עולם של אקדמיה וקריירה. צריך לזכור שעם עליית גיל הנישואים הממוצע שעומד כיום לבנות בממוצע ארצי על גיל עשרים וחמש, רוב הצעירים לא מתחתנים כאשר הם בישיבה או במדרשה אלא בתקופת האקדמיה ותחילת הקריירה. המשמעות של גיל הנישואים והמקום בחיים בו הם נמצאים משפיעה באופן דרמטי על הלך-הרוח הרוחני ועל עיצוב הזהות והבית שלהם. מלמדי חתנים ומדריכות כלות רבים מעידים כבר שנים רבות על שאלות הלכתיות רבות שקשורות בדחיית הריון ראשון, אפשרויות שונות להקלות בהרחקות, בחירה של החתן או הכלה ללמוד ולהבדיל בין דאורייתא לדרבנן ו”מה ממש חייבים מהתורה” ומה זה “רק” תקנות חכמים השחיקה הזאת נובעת גם מריחוק מקהילה וחברה תורנית שמושכת כלפי מעלה. שמעתי מכמה ראשי ישיבות שהם דוחקים בתלמידיהם להתחתן בעודם בישיבה על מנת שהחתונה עצמה והבית שמוקם בעקבותיה יהיו תחת עולה של תורה. אך מה קורה עם מי שעזב את הישיבה ועדיין לא הקים את ביתו? מה קורה עם בוגר מכינה או בוגרת מדרשה שלמדו שנה או שנתיים בבית המדרש ולאחר מכן המשיכו בדרכם? במפגש שהיה לי עם רכזי הבוגרים של המכינות הקדם-צבאיות התברר כי רובם עסוקים באופן טבעי במחזורים האחרונים שעזבו את המכינה ועדיין משרתים בצבא ומעט מאד מהם עסוקים במחזורים הרחוקים יותר שכבר נמצאים בלימודים האקדמיים ואילך. קשה מאד לשמור על קשר עם סטודנטים וזוגות צעירים אך ככל שנשכיל להקים מסגרות חיים לצעירים וצעירות גם לאחר היציאה שלהם מהמסגרות הפורמליות ונשכיל ללוות אותם באופן משמעותי גם בדרכם באקדמיה ובפיתוח הקריירה יהיו יותר חבורות שמשמרות את אורח החיים התורני ולא נאלצות למצוא לעצמן קהילות שהדגש שלהם הוא הצד החברתי בלבד על כל המשתמע מכך. איך עושים את זה? מנחים את רכזי הבוגרים להרחיב את הפעילות. מגיעים לביקורים באוניברסיטאות ובמכללות. מקימים כפרי סטודנטים וקהילות צעירים עם ליווי רוחני ומתגוררים בקרבתם זוגות שיודעים ללוות חבר’ה בגילאים הללו. ואם נשאל האם לעולם ועד נצטרך ללוות אותם? הם לא יכולים לבד? מה משמעותו של החינוך אם חייבים מסגרות כדי לשמר אותו? באופן עקרוני זה ודאי נכון. ורוב הזמן הם לבד אך עוגן רוחני משמעותי וקהילה תומכת צריך בכל גיל ובטח כשיש אתגרים רבים ואישיים שכל אחד מהם עומד בו.

אין תחליף לקהילה תומכת ואין תחליף ל”תורה בחבורה”.

בנושא זה מהדהדים דברי הרב אלישע וישלצקי זצ”ל שליווה קבוצות וקהילות צעירים רבות ואמר לנו באחד מהמפגשים דברים שמופיעים גם בספרו ‘מדור לדור’ (עמ’ 89):

“הצדיק הוא מי שמוכן לקבל את ההתגלות האלוקית האמתית כלומר, הוא מי שמבין שההתגלות האלוקית היא באמצעות הכלל. זאת ההנהגה האלוקית של יציאת מצרים, הולכים ליצור שם עם, לא קבוצת מצטיינים. ומי שלא מבין שזאת ההתגלות האלוקית הוא מוציא עצמו מהכלל, וכשהוא מוציא את עצמו מהכלל, כלומר, מוציא את עצמו מתוך ההקשר הנכון להופעת השכינה, הרי הוא כופר בעיקר”

כפירה והתרחקות מגיעים על ידי יציאה מן הכלל. ולפעמים הצעירים והצעירות נדחקים החוצה מהכלל לא חלילה עד כדי כפירה אבל מרגישים לא שייכים לקהילות המקור שלהם וממילא מוצאים לעצמם קהילות אחרות.

קהילת ייעוד

התהליכים הללו של בחינת הזהות הדתית והחברתית בגילאים הבוגרים מתחבר גם לתהליכים כלליים יותר שמתחוללים בחברה המערבית ובסופו של דבר ניתן לרתום אותם לטובת חיזוק הזהות הדתית. הרב אהרן ליכטנשטיין זצ”ל הצביע על כך כבר לפני שנים רבות שכאשר אדם שם את מימושו האישי ללא שילוב של החובה הכללית המוטלת עליו וללא חיבור משמעותי לכלל הוא חורג מהתפיסה הבסיסית של היהדות כדת מצווה שיש לה ייעוד וכיוון. וכך הוא כותב:

” אם תשאלו כיום אנשים לאיזו מטרה הם חותרים, וכוונתי לאנשים רציניים, התשובה הנפוצה ביותר תהיה, קרוב לוודאי, שהם מחפשים אחר המימוש העצמי והביטוי העצמי שלהם. כאשר לימדתי באוניברסיטה בארצות הברית קורס ב’אומנות הכתיבה למתחילים’, תשובה זו הייתה הנפוצה ביותר, כמעט ללא יוצא מן הכלל, בשיחותיי עם הסטודנטים. בשבילם, המטרה המרכזית של הכתיבה הייתה הבעת תחושותיהם.

לרבים, אין אולי דרך אחרת לראות דברים. לדידם, זה אפילו מפתיע שמטרה זו מוטלת בספק. ועם זאת, אין ספק שהיהדות מתייחסת לקיום האנושי באופן שונה: “ויצו ה’ א-להים על האדם”. לפי תפישתנו, האיש והאישה נבראו, בראש ובראשונה, כמצווים, כקרואים למלא ייעוד מסוים, כמי שדרישות מסוימות מופנות אליהם. מילוי חובות אלה עשוי להלום את המימוש העצמי, אך עשוי גם שלא לעלות בקנה אחד עמו.

אין צריך לומר שלתפישת עולם זו יש השלכות רחבות היקף. כך, לדוגמה, לגבי השאלה האם על אדם לתור אחר קריירה שבה יוכל להרגיש כי מיצה את עצמו, שבה יוכל לעשות מה שלבו חפץ, או שמא עליו לבחור במקצוע שבו חש שהוא נענה לקריאה וממלא את חובתו. אדם שמגיב בחיוב ל’קריאה’ ולחובה עשוי לחוש שהרגע ההיסטורי דוחף אותו להגשמת יעד כלשהו, הגם שלעתים אין הוא עולה בקנה אחד עם מאווייו האישיים או עם מימושו העצמי”[1]

הדחף למימוש עצמי לא אמור לסתור את הדחף לייעוד כללי. הקהילה והחבורה יכולות להעלות את האדם מעיסוק אך ורק במאוויים פרטיים לעיסוק גדול ורחב יותר.

ליצירת חבורות וקהילות ישנה משמעות מרחיקת לכת וכמעט מהפכנית גם בהקשרים ההיסטוריים. מאז ומתמיד קהילות קטנות ומאורגנות השפיעו פי כמה מאשר על סביבתם מאשר ה”רוב” שפעמים רבות הוא דומם. יצירת קהילה חזקה ותומכת תשפיע על מרחב גדול הרבה יותר מאשר על חברי הקהילה עצמם. על אף המקובל, מהפכות בהיסטוריה למרבה ההפתעה נוצרו בעיקר על ידי קבוצות קטנות ומגובשות. ההמונים באופן כמעט מוחלט נגררו אחרי בודדים, באופן יחסי, שהראו אומץ ותעוזה בלתי רגילים ברגע היסטורי נדיר והצליחו לשנות את גורל עמם על ידי מעשה יחידי של בודד או קבוצה קטנה. הדוגמא המפורסמת והמתועדת במאה האחרונה לבודדים שגרמו למהפכה הייתה קטיעת הנאום של מנהיג רומניה צ’אושסקו  שהחלה באופן ספונטני על ידי יחידים ובסופו של דבר גרמה למפלתו של מנהיג דיקטטורי רב עוצמה. היחידים הללו הגיעו לכיכר בכפיה על ידי השלטון וברגע של החלטה החלו לצעוק לעבר המנהיג שהפך את חייהם לסבל מתמשך. ההמון נמשך אחרי היחידים ותוך שעה וחצי מרגע התחלת הנאום צ’אושסקו כבר לא היה בין החיים. ישנן דוגמאות אין ספור לחבורות קטנות מבין השליטים או פשוטי העם שהניעו מהפכות רבות עוצמה. הכוח של חבורה איננו רק בריבוי דעות אלא בשותפות לדרך אינני מעוניין רק בשמיעת דעותיו של השני אלא ביצירת בית מדרש שכולם שותפים בו במאבק על בירור האמת.

[1] מתוך VBM אתר ישיבת הר עציון, “ויצו ה’ א-להים על האדם”: חיים של מִצווה (חלק א).