“חנוך לנער על פי דרכו” ? / הרצל ניקר

“חנוך לנער על פי דרכו” ?

בעברי שהייתי רכז נוער בישוב עלי יוצא לי לדבר לא פעם עם הורי הילדים איתם אני ניפגש

לפני מס’ חודשים אחת האימהות פנתה אליי ושאלה באופן כללי על “מצב הילד שלה” ספרתי לה באופן חלקי את מה שאני חושב עליו ואז שאלתי אותה “מה הגישה החינוכית לילד שלה” (שהוא לא ממש ילד אלא נער בן 17) היא אמרה לי שהיא חושבת שהכי טוב לתת לילד לבחור את בחירותיו לעלות מהן וגם ליפול בהן ולהתרומם חזרה והוסיפה שהגישה שלהם בבית זה לשאול ולהתעניין אבל בשום פנים ואופן לא לקבוע לו או להחליט בשבילו כמעט בשום מישור בחייו.

היה קשה לגבש דעה מוצקה לאופן החינוך של ילדיהם, כי מצד אחד הנער הנ”ל לא נהפך לעבריין אבל מצד שני את הכיפה שלו הוא הוריד ולתפילות הוא כבר לא ממש הולך, ובמקום הזה של המרחב הפתוח שההורים שלו השאירו לו הוא מעדיף ללכת למסיבות בת”א .

שאלתי את עצמי זה “חנוך לנער על פי דרכו” איזה חינוך הוא מקבל “תעשה מה שבראש שלך (רק על תפגע יותר מידי בעצמך או/ו באחרים ?) עד כמה צריך “לשחרר את החבל ” ומתי צריך להציב את הגבול ולהיכנס לטריטוריה של הילד, הרי החכם מכל אדם אמר “חוסך שיבטו שונא בנו” וכבר גדולי דורנו אמרו ששיבטו זה לאו דווקא מכה אלא גם אמירה סמכותית ומוחלטת או אפילו גערה במקומה.

אני מבין את רצון ההורים להשאיר לילד מקום לבניין האישיות ולפיתוח הדעה והאחריות האישית אך השאלה איפה הגבולות נגמרים או חשוב יותר היכן הם מתחילים.

הדילמה החינוכית שמעסיקה אותי היא האם לתת לנער לבחור את דרכו באופן חופשי לחלוטין ללא כל “דחיפה” מצד ההורים או שעל ההורים להיות חלק מרכזי מהחלטת הנער

*ברצוני לציין שחלק מהמאמר הזה קיבצתי מתוך מאמר מעניין מאתר דעת שמדבר הנושא שהעליתי.

ובכן ההורה המתערב ירצה להיות סמוך ונראה לכל החלטות הנער שנוגעות במישור הערכי והתורני, מתוך הנחה שלנער אין את היכולת להפעיל את שיקול דעתו באופן שיוכל לקחת את כל הגורמים המשתנים שאדם בוגר כבר מנוסה ומהורה בהם.

המאמר שבכותרת הנו חלק מהפסוק במשלי פרק כב, ו:

“חנך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה”.

ראה הרש”ר הירש בפסוק זה יסוד חשוב בהדרכה החינוכית הניתנת לנו על ידי התנ”ך,

על סמך הפסוק במשלי שצוטט לעיל, מסיק הרש”ר הירש כי יש לחנך כל ילד ונער באופן מיוחד ואישי, בהתאם לעתיד הצפוי לו על פי נטיותיו, אותן יש לאבחן כבר בגיל הילדות, מוקדם ככל האפשר.

“כל עוד היו קטנים, לא שמו לב להבדלי נטיותיהם הנסתרות, תורה אחת וחינוך אחד העניקו לשניהם ושכחו כלל גדול בחינוך: ‘חנוך לנער על פי דרכו’ וגו’. יש לכוון את החניך בהתאם לדרכו המיוחדת לו בעתיד, ההולמת את התכונות והנטיות הרדומות בעמקי נפשו…”

(מתוך מספר מאמרים שנדפסו בקובץ “יסודות החינוך”)

מחד גיסה ניתן לומר שהנער הוא ילד מתבגר שמתחיל לבנות את פנימיותו והשקפת עולמו במישור הערכי, מחשבתי ורעיוני ולכן חשוב לתת לנער מרחב עשייה ומקום לחוות כישלונות ולהצלחות שונות שמתוכם יוכל להגיע להסקת מסקנות ולחישוב וחישול כל מחשבה דיבור ומעשה שהנער יעשה.

מאידך גיסה  משום שנער הוא הכן מתבגר ואין לו שיקול דעת מלא ומחושב ומתוך כך יכול להגיע לא רק לכישלונות שטחיים אלא לכישלונות בכנה מידה גדול מימדים, שיכול להשפיע על כל החלטותיו ופעילותיו לעתיד לבוא ואף למנוע ממנו יכולת להתקדם בחייו מתוך חשש לחוות פעם נוספת כישלון או חוסר מימוש ציפיותיו שלו בתור נער מתבגר בעל צפיות מורחבות ואף מוגזמות לעיתים.

הרב קוק בעין איה( שבת א / פרק שני / ח.) אומר ש:

“חינוך, “חנוך לנער”, וראוי להאמר חינוך הבית במקרא, וכן בסתם חנוך ולא חנוכה. אמנם ערך החינוך הוא, שמשפיע על יתר השנים של הגדלות, שהרי אין ידוע לנו עד כמה יפעל החינוך ומה יהי’ משפט הנער ומעשהו. אמנם כל הרגל טוב מועיל ופועל עליו להכשירו יותר לדרכים טובים, ונמצא שהחינוך הוא כח פועל על יתר הזמנים ולא מקבל מהם פעולה.

ניתן להבחין שהרב קוק אומר שיש לשים דגש על “הרגל טוב ומועיל” שלכך צריך לנתב את הילד ולהכשירו לדרכים טובים. ושהחינוך משפיע לטווח הארוך.

כמו כן הרש”ר הירש שב ומדגיש את העובדה כי יהודי טוב אינו רק תלמיד חכם. לא לכל אדם יש את התכונות הנחוצות לייעוד כזה, ונער שחונך למטרה זו ואין בילתה, כאשר הוא רואה שחיים אלו אינם תואמים את אישיותו, אין לו ברירה אלא לפרוק עול. הוא לא מכיר דרך אחרת להיות יהודי. “אילו היו מלמדים את בניהם לדעת… שיש זכות קיום לכל החיים הציבוריים והפרטיים… שיהדותו של זבולון “בצאתך” שווה ליהדותו של יששכר “באהליך” – אפשר שהיו בנים אלה נשארים נאמנים לתורה ולמצוות כל ימי חייהם”.

ניתן להבין את המלה “דרכו” בפסוק בו אנו עוסקים, כנטיותיו האישיות של המתחנך, תכונותיו וכשרונותיו. לפי הבנה זו, מתפרש הפסוק כהנחיה לחינוך אינדיבידואלי לכל דבר. לפי ההבנה נוספת לעומת זאת, אין מדובר בפסוק על חינוך אינדיבידואלי במובן הקלאסי, אלא בהתחשבות בנסיבות החיים (“תכנון ארוך טווח” של החינוך). אמנם, נסיבות אלה עשויות להשתנות מחניך לחניך, ובהתאם לכך יש להתאים את החינוך, אולם אין מדובר על התאמת החינוך לחניך עצמו, כי אם גם לגורמים חיצוניים.

כדברי הרש”ר הירש: “התפקיד היהודי הגדול אחד ויחיד בעיקרו, אך דרכי הגשמתו רבות ורבגוניות, כריבוי תכונות האדם, וכרבגוניות דרכי חייהם”.

המשימה העיקרית היא לזהות את התכונות הטבועות בכל ילד, ולחנך אותו באופן ייחודי בהתאם לתכונות אלו.

וכמו כן יש לחנך את הנער על פי דרכו ונטיותיו האישיות על מנת שכל הכוחות האנושיים ישרתו את המטרה הנעלה של עבודת ה’ ושל חיי תורה בבית המדרש ומחוצה לו.

אני חושב לע”ד שכמו שאמר הנשר הגדול רבנו הרמב”ם שדרך האמצע גם כאן היא הדרך הנכונה, כמו כן אשלב בכך גם את דעתו של הרש”ר הירש שאמר שחשוב מאוד לעשות לכל ילד את דרך האמצע שלו ולא דרך אחת קבועה לכל הילדים אלא לזהות את כישרונותיו ויחודו של הילד ובהתאם לכך לפעול, כל מקרה לגופו. וללא ספק יש חובה מוסרית ערכית ואנושית לכל הורה להיות שותף באהבה ואמונה בחיוך של הילד ולא רק להיות צופה מהצד, כמובן שלא שותף שמשתלט על דעותיו והחלטותיו אלא מכוון ומסייע לו להגיע ולנווט את חייו בדרך הישר והרצוי לפני ה’ בשילוב דרכו של הנער. ומתוך כך נזכה למיצוי כל הכישרונות שיש לכל ילדינו לבוא לידי ביטוי בצורה קדושה וטהורה בעבודת השם ומתוך שמחה בעשייה של אנשי אמונה בעולם המעשה.

הרצל ניקר , ר”מ שנה ב מחזור כב’, מכינת אלישע