נשים בתלמוד חלק ב / הרב מתניה ידיד

בסוקרנו את הנשים המופיעות בשמן בתלמוד אנו רואים באופן מובהק כי ישנם מאפיינים בולטים השווים בכולן:

1. ייחוס וחשיבות – כל הנשים הן מחברת החכמים, מיוחסות לאביהן, אחיהן או בעליהן. עם זאת, הן לא מיוחסות בכל האזכורים בתלמוד וניכר כי בסיפורים שאין חשיבות או רלוונטיות לייחוס הוא לא מוזכר, כך שגם התלמוד מכיר בנשים הללו כעומדות בפני עצמן.
2. הן מובילות את הסיפור – הנשים הללו יוצרות מציאות חדשה ושונה באופן מובהק מאשר לפני הסיפור – בכל הסיפורים, ללא יוצא מן הכלל הנשים משפיעות על מהלך הסיפור ומחייבות שינוי התייחסות של הנוכחים בסיפור.
3. התייחסות לעומתית – הנשים פועלות בניגוד להתנהלות בעליהן או האנשים הנוספים בסיפור, פעמים תוך התעמתות עם דמויות מיוחסות וחשובות מהן.
4. משמעות הלכתית – ישנה משמעות הלכתית למעשיהן בסיפור. בחלק מהסיפורים הן אף מתקוממות ומניעות במעשיהן את התחדשות המשמעות ההלכתית ובכך חותמות את שמן על הלכה זו.
5. משמעות אזכורן בתלמוד – התלמוד עוסק בעיקר בעולמם של חכמי ההלכה שהם גברים. נשים נזכרות פעמים רבות בהקשרים שונים, ואף אלה הנזכרות והנדונות כאן הן חלק מכך, ואין טעם מיוחד לאזכורן. עם זאת, אזכורן של “הנשים הנזכרות בשמן” מלמד על פתיחות רבה ואף קבלת ביקורת עצמה, לעיתים קשה, כגון יהודית אשת רב חייא וילתא ואף חומא. אלה מלמדים כי עולמם הפנימי של חברת החכמים אינו רק אידיאלי ורוחני אלא נושא בחובו את הלבטים הפנימיים הרבים שמעשי הנשים שנזכרו בתלמוד הם דוגמא בולטת לכך. אף ניתן ללמוד על היחס המעשי לאשה מצד בעלה, היא אינה כנועה ופאסיבית אלא יכולה להיות בעלת נוכחות חזקה ואף קשה. בעליהן שהיו חכמים מרכזיים בדורם, ספגו או קיבלו או השלימו עם כך, אף כאשר היה בכך התערבות הלכתית נועזת של הנשים הללו.

נספח

כאמור, בתחילת המחקר (ראו, לעיל, ובהערה 8) לעומת הנשים הללו המוזכרות בשמן וניתן לאפיין אותן במאפיינים דומים, נשים שאינן מוזכרות בשמן בתלמוד מופיעות לרוב ללא ייחוס, ללא אפיון שלהן כתלמידות חכמים או כנשים חשובות ואינן מובילות את הסיפור. ניתן מספר דוגמאות מייצגות.

במהלך דיון תלמודי על חובת המחאה והתוכחה מביאה התלמוד (שבת נה ע”א) סיפור שמתרחש בבית הדין:

רב יהודה הוה יתיב קמיה דשמואל, אתאי ההיא איתתא קא צווחה קמיה, ולא הוה משגח בה. אמר ליה: לא סבר ליה מר אטם אזנו מזעקת דל גם הוא יקרא ולא יענה? אמר ליה: שיננא, רישך בקרירי, רישא דרישיך בחמימי; הא יתיב מר עוקבא אב בית דין. דכתיב בית דוד כה אמר ה’ דינו לבקר משפט והצילו גזול מיד עושק פן תצא כאש חמתי ובערה ואין מכבה מפני רע מעלליהם וגו’.

רב יהודה היה תלמידו של שמואל, ושמואל היה כפוף למר עוקבא שהיה אב בית הדין. האחריות אם כן, חלה על אב בית הדין והוא זה שייתן את הדין על צעקותיה ומצוקתה של האשה. אשה זו מופיעה בסיפור כדמות משנית בלבד. אין לאשה שם או ייחוס, וגם אין מי שמסייע לה בסופו של דבר. הדיון מתרחש בין רב יהודה לשמואל ללא מעורבות או השפעה של האשה על מהלך הסיפור. הסוגיה באה ללמד אותנו שחובת המחאה חלה גם על תלמיד בפני רבו ואין כל משמעות לצעקותיה ומצוקתה של האשה בסיפור.

דוגמה נוספת ישנה בתלמוד (ראש השנה לא ע”ב) בנוגע לתקנת רבן יוחנן בן זכאי:

ההיא איתתא דאזמנוה לדינא קמיה דאמימר בנהרדעי, אזל אמימר למחוזא, ולא אזלה בתריה. כתב פתיחא עילווה. אמר ליה רב אשי לאמימר: והא אנן תנן: אפילו ראש בית דין בכל מקום – שלא יהו העדים הולכין אלא למקום הוועד! – אמר ליה: הני מילי – לענין עדות החדש, דאם כן נמצאת מכשילן לעתיד לבא. אבל הכא – עבד לוה לאיש מלוה.

רבן יוחנן תיקן שכל עדות בנוגע לקידוש החודש תהיה תלויה במקום הישיבה הקבוע של בית הדין הגדול ללא תלות בנוכחותו של נשיא בית הדין הגדול, וניתן לקדש את החודש גם בלעדיו. התלמוד מביא הסתייגות לכך ומסביר על ידי הסיפור שמדובר אך ורק לעניין קידוש החודש ובכל עניין אחר הולכים אחרי אב בית הדין אם כך תובע הלווה. כמו בדוגמה הקודמת האישה היא רק דמות משנית בסיפור ועיקר הדיון מתקיים בין רב אשי לאמימר. אין לה שם, אין לה ייחוס והיא לא משפיעה על מהלך הסיפור. היא נשארת אלמונית וכך גם סופו של הסיפור אינו ידוע לנו.

גם כאשר מדובר בנשותיהן של אמוראים שלא מוזכרות בשמן ניכר הבדל בינן לבין נשים המוזכרות בשמן, למשל אשתו של רב יוסף (שבת כג ע”ב):

דביתהו דרב יוסף הות מאחרא ומדלקת לה, אמר לה רב יוסף: תניא לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה מלמד שעמוד ענן משלים לעמוד האש, ועמוד האש משלים לעמוד הענן. סברה לאקדומה, אמר לה ההוא סבא: תנינא, ובלבד שלא יקדים ושלא יאחר

אשתו של רב יוסף הייתה מאחרת את זמן הדלקת הנרות סמוך מאד לכניסת השבת. רב יוסף בעלה מלמד אותה על ידי לימוד מהפסוקים כי נכון להקדים את זמן ההדלקה כפי שעמוד האש היה יורד בעוד עמוד הענן עדיין משמש. בעקבות זאת היא חשבה להקדים לצהריים את זמן ההדלקה. אומר לה זקן אחד[1] שאסור להקדים יותר מידי את ההדלקה מכניסת שבת כדי שיהיה ניכר שהיא נעשית לצורך שבת. אמנם ניכר כי גם רב יוסף וגם הזקן אינם מסתפקים באמירת ההלכה אלא מביאים מקור לדבריהם, דבר שמלמד על חוכמתה של אשתו של רב יוסף ואת הצורך לציין את המקור לשיטתם, אך עם זאת היא כמעט אינה נוכחת בסיפור, היא אינה מדברת או משיבה ואין לה כל השפעה על מהלך הסיפור.

סיפור נוסף בתלמוד (נדרים מט ע”ב) מתאר את עניותם הרבה של רבי יהודה ואשתו

דביתהו דרבי יהודה נפקת, נקטת עמרא עבדה גלימא דהוטבי, כד נפקת לשוקא מיכסיא ביה, וכד נפיק רבי יהודה לצלויי הוה מיכסי ומצלי, וכד מיכסי ביה הוה מברך: ברוך שעטני מעיל. זימנא חדא גזר רבן שמעון בן גמליאל תעניתא, ר’ יהודה לא אתא לבי תעניתא, אמרין ליה: לא אית ליה כסויא, שדר ליה גלימא ולא קביל דלי ציפתא ואמר ליה לשלוחא: חזי מאי איכא, מיהו לא ניחא לי דאיתהני בהדין עלמא.

הסיפור פותח באשתו של רבי יהודה שהלכה לשוק וקנתה צמר ועשתה ממנו גלימה אך רבי יהודה שמח בגלימה זו כמעיל שהוא חשוב מגלימא. מרוב עניותם היה להם רק את מעיל הצמר שהיא עשתה ועל כן כשאחד מהם היה יוצא נשאר השני בבית. על אף השותפות והנשיאה בעול המשותפת של רבי יהודה ואשתו ניכר כי הסיפור עוסק ברבי יהודה. הוא זה שמסרב ללבוש את המעיל שנשלח אליו מרבן שמעון בן גמליאל, הוא זה שמסביר את הסיבה לעוני הרב שלהם, על מנת שלא ליהנות מהעולם הזה, והוא זה שנעשה לו הנס. אשתו מתוארת בסיפור כשותפה לעוני ואף הסיפור פותח בה, אך היא אינה מובילה את הסיפור, אינה שואלת או דנה עמו על העוני הרב שלהם וההסבר ניתן רק כאשר שלוחי הנשיא מפצירים בו לקבל מעיל חדש.

ישנם סיפורים רבים נוספים בתלמוד על נשים שייחוסן ידוע: אשתו של מר עוקבא (כתובות סז ע”ב) בתו של רבן גמליאל (סנהדרין לט ע”א) אחותו של רבא (כתובות סז ע”ב) ועוד נשים רבות, אך בסיפורים אלה הנשים בדרך כלל אינן מובילות את מהלך הסיפור, פעמים רבות הן אינן משפיעות כלל על התוצאה ואין משמעות הלכתית למעשיהן ופעולתן.

מכלל לאו ניתן לשמוע הן. כאשר התלמוד מזכיר את שמה של האשה, בניגוד לרובן של הנשים המוזכרות בתלמוד, הדבר מראה על חשיבותה, ייחוסה ובעיקר על פעולתה ומעשיה. המשמעות ההלכתית שנובעת מהסיפורים על נשים המוזכרות בשמן בעקבות מעשיהן בסיפור מחזקת את חשיבותן ואת המשמעות שהתלמוד מעניק להן בתקופה בה לימוד תורה לנשים או עיסוק הלכתי נשי אינו דבר מקובל.

[1]  התוספות במסכת חולין ו ע”א מביא דעה כי כל מקום שנאמר “ההוא סבא” הכוונה לאליהו הנביא.