השבת נועם הנשמות ועדן הנפשות חלק ב’ – הרב יוני מילוא

השבת נועם הנשמות ועדן הנפשות חלק א’ – הרב יוני מילוא
17 בינואר 2019
השבת נועם הנשמות ועדן הנפשות חלק ג’ – הרב יוני מילוא
17 בינואר 2019

השבת נועם הנשמות ועדן הנפשות
או: איך מחנכים לאהבת השבת ושמירתה

עונג שבת

מדרש מרתק המובא (רק) בספר ‘שבולי הלקט’ לרבינו צדקיה הרופא- מספר כי: “ר’ עקיבה היה יושב ובוכה בשבת. אמרו לו תלמידיו לימדתנו רבינו ‘וקראת לשבת עונג’ ? אמר להם זה עונג שלי!!”

רבי עקיבא מלמדנו במעשיו כי קריאת העונג בשבת, עליה הורה הנביא ישעיהו הינה בעיקרה אישית, וכי על האדם לחוש עונג בשבת בדברי ההיתר המענגים אותו.

אף על פי כן, חכמינו הורו והמציאו לנו רשימה של דברים המבטאים את העונג המצוי והסביר- עליו ציווה ישעיהו בדברי קבלה.

לבוש נקי, עיטוף בבגד יוקרתי, שולחן ערוך במגוון ובכמות מרובה של מאכלים איכותיים, איחור הסעודה (או הקדמתה) על מנת שיחוש האדם בעונג האכילה בכפליים, ושותפות אישית של בעל בית בהכנת האוכל והשבת – כל אלו ועוד מהווים להבנתם של חכמים את הביטוי למצוות ‘וקראת לשבת עונג’.

וכדי שלא יחוש האדם שהדברים הינם המלצה בעלמא או פרפראזה יתירה הוסיפו ואמרו חכמים כי בעונג השבת טמון סוד העושר והכבוד. וכך סיפרו לנו בתלמוד ובמדרש: (בבלי שבת קי”ט, ובראשית רבה פרשה י”א)

שאל רבי את רבי ישמעאל ברבי יוסי: עשירים שבארץ ישראל במה הן זוכין?

אמר לו: בשביל שמעשרין, שנאמר: (דברים יד) “עשר תעשר” – עשר בשביל שתתעשר.

שבבבל במה הן זוכין?  אמר לו: בשביל שמכבדין את התורה.

ושבשאר ארצות במה הן זוכין? אמר לו: בשביל שמכבדין את השבת.

דאמר רבי חייא בר אבא: פעם אחת נתארחתי אצל בעל הבית בלודקיא, והביאו לפניו שלחן של זהב משוי ששה עשר בני אדם, ושש עשרה שלשלאות של כסף קבועות בו, וקערות וכוסות וקיתוניות וצלוחיות קבועות בו, ועליו כל מיני מאכל וכל מיני מגדים ובשמים, וכשמניחים אותו אומרים: (תהלים כד) “לה’ הארץ ומלואה” וגו’ (ובמדרש הוסיפו: ולמה ? -שלא תגבה דעתו שלבעל הבית עליו), וכשמסלקין אותו אומרים: (תהלים קטו) “השמים שמים לה’ והארץ נתן לבני אדם”.

אמרתי לו: בני, במה זכית לכך?

אמר לי: קצב הייתי, ומכל בהמה שהיתה נאה אמרתי: זו תהא לשבת.

אמרתי לו: אשריך שזכית, וברוך המקום שזיכך לכך”.

אפילו בחוצה לארץ מקום שאין בו מקדושתה של הארץ ומקיום מצוותיה- המיוחדות לה, ואפילו עושר תורני כשל בבל אין בה, זוכה אדם לעושר ולכבוד בזכות השבת ועינוגה במאכלים.

ולא נחה דעתם של חכמים עד שהזהירו ללמדנים ולהוגי התורה שלא ימשכו בלימודם המענג והמרחיב את הדעת עד שישכחו לענג את השבת במאכל ובמשתה, וכך מספר בתלמוד הבבלי (שם): רב ששת- שסני גהור היה ולא יכול היה לראות את השעה, נוהג היה לדרוש בשבת כמנהג החכמים. אך כדי שלא יאריך בדרשתו ותפגע סעודת השבת, היה מושיב לתלמידיו בקיץ במקום בו השמש מחממת, ובחורף בצל המקפיא כדי שיזדרזו לקום מהדרשה, ירמזו לו לסיים, ויגיעו מהר לבתיהם לסעודת השבת.

ועוד מספר שם התלמוד על רבי זירא שהיה מבקש אחר זוגות של תלמידי חכמים שהיו עוסקים בחברותא בתורה, ואומר ליה: “במטותא מינייכו, לא תחללוניה”- בבקשה מכם אל תחללו את השבת בהיסחפותכם בלימודכם, ולכו לענג אותה.

ואנו קוראים את כל המדרשים הללו מתענגים בהם… ומתקשים להבין: וכי זוהי ליבתה של השבת- העונג הגשמי במאכל ובמשתה, בבגד ובכלים נאים ?! וכי לא ראוי היה שיפרשו חז”ל את עינוגה של שבת בתענוגות הנפש והרוח- בלימוד תורה מחכים ומרומם, בשירה מתפרצת ומשגבת את רוח האדם, בתפילה מטהרת ומקדשת, וכדו’ ?

מסתבר שלא !! אך מה פשרם של דברים ?

באופן מפתיע למדי יגלה לנו רש”י כי דווקא האוכל ומנוחת הנפש הינם חלק מרכזי בסודה של השבת ונשמתה היתירה.

 

נשמה יתרה

נשמה יתירה ניתנת בו באדם מישראל- בכניסת השבת, וביציאתו ניטלת הימנו: ” דאמר רבי שמעון בן לקיש: נשמה יתירה נותן הקדוש ברוך הוא באדם ערב שבת, ולמוצאי שבת נוטלין אותה הימנו, שנאמר: “שבת וינפש”, כיון ששבת- ווי אבדה נפש” (בבלי, ביצה ט”ז ע”א.)

חוויית נשמה זו- אומרת הגמרא לא ניתנה אלא לישראל, אך אומות העולם אין להם נגיעה בה ולא הבנה לסודה.

ולימדונו חכמי הסוד שנשמה יתירה זו מתפרדת לכמה ראשים- לנשמה יתירה של לילה ושל יום, ולנפש רוח נשמה ונשמה דנשמה.

איזו הארה והתרגשות פנימית מסתתרת במימרא קצרה זו של רבי שמעון בן לקיש.

ואולי הרבה יותר ממה שמרגיש הלב וחשה הנפש, יש בה בנשמה יתירה זו.

שכן, אם היו שואלים אותנו  מהי נשמה יתירה ?! נראה כי היינו משיבים בפשטות משהו בדבר שאר רוח שניתן לו לאדם, הארה רוחנית, או רוממות נפשית- שחווה האדם בשבת יתר על ימי החול. נשמה יתירה שכזו מביאה את האדם להשגות רוחניות ולימודיות מיוחדות.

ואמנם, מצינו לאחד מרבותינו הראשונים בשם רבי שלמה שפירא, המובא ב’לקט יושר’ (חלק או”ח עמוד קיח ענין ב) – לרבי יוסף בן משה מהוכשטט, (מן הראשונים ותלמידו המובהק של ר’ ישראל איסרלין בעל “תרומת הדשן” )שכך פירש את המושג נשמה יתירה ועניינה: “ודרש מורנו הרב רבי שלמה שפירא זצ”ל שטוב שילמוד בשבת, משום שיש לו נשמה יתרה“.

ועוד הוסיף ואמר שגם מי שאינו יודע ללמוד, יבטא יתירות נשמתו בלימוד התורה כפי כוחו ויכולתו, וזו לשונו: “אפילו עם הארץ שאינו יודע לקרוא בספר, מכל מקום טוב הוא שיראה בספר, משום דבאותה שעה לא יחטא, וגם המחשבה מצטרפת למעשה“.

אבל רבינו הגדול אביהן של ישראל רש”י מבאר את המושג ‘נשמה יתירה’ ממקום אחר לגמרי וזו לשונו (שם בביצה ט”ז): נשמה יתירה – רוחב לב למנוחה ולשמחה, ולהיות פתוח לרווחה, ויאכל וישתה ואין נפשו קצה עליו“.

רש”י מחדד כאן את הביטוי המעשי של הנשמה היתירה- בנפשו ובחייו המעשיים של האדם- באכילתו של האדם מישראל ובמנוחתו, בשמחתו וברוחב ליבו הפתוח לרווחה לעצמו למשפחתו ולאחרים.

פעמים רבות מדי חש האדם בחיי המעשה כי הוא חווה נתק בינו לבין זולתו, וכי ליבו אינו פתוח באמת לאחר- ויהא זה לעיתים בן משפחתו או חברו הטוב. יתר על כן, גם כלפי עצמו הוא חש במן ניתוק וניכור פנימי, ובכל פעם שהוא נח מעט יתר על המידה המצויה, או אוכל משהו טוב ומענג, הוא חש ייסורי מצפון ונפשו קצה בעצמו ובתאוות ליבו.

לא כן בשבת- בה יש הארה גדלה נשמתית שמגיעה עד ועד בכלל לחיי החברה והנפש, ויוצרת לב פתוח לרווחה לזולת- להיותי קשוב לחויותיו, לכאביו ולמחשבות ליבו של רעייתי/ילדיי/ חבריי וכדו’.

אף את אותה תחושה מעיקה של “קצה נפשו” במאכלו ובהנאתו שלו- השבת מבטלת, ומאירה את מאכלו של האדם את מנוחתו ואת תענוגותיו המותרות באור של קדושה ומצווה, עד שאין ליבו גס בהן, ואין נפשו קצה עליו בכל אותן המעשים.

רש”י מציב כאן לכאורה ניגוד מושלם לביאור הראשוני שהציע ליבנו – בדבר נשמה יתירה שכולה רוחניות והארה נשגבה, ובחר להוריד את הדברים לעולמו הנפשי/ חברתי של האדם.

ואולי בעומקם של דברים אין כאן סתירה או מחלוקת כלל…

שכן בפנימיות הדברים נדמה כי ישנו מנעד רחב ואדיר המבטא ומשקף את הנשמה היתרה הניתנת בו באדם מישראל ביום השבת. קשת מופלאה זו מתחילה מרום שמים- מהצד הרוחני הפנימי של נשמה יתירה- המאירה את חייו הרוחניים של הישראלי באור יקרות, ומביאתו לרצון ללימוד בפנימיותם של חיים ושל תורה. אך היא אינה נשארת שם, אלא יורדת לחייו הנפשיים והמעשיים של האדם, ועד אליהם היא מגלה את עוצמת הרוח הזו.

עוצמת רוח שנבחנת דווקא ביכולת לרדת לתחתיות החיים, ולהאיר ולקדש שם את כל מכלול חוויותיו והנאותיו של האדם.

ואלי זו כוונת המדרש כאשר הוא בא לבאר את הברכה המיוחדת לשבת, עליה בישר הכתוב בסיומה של הבריאה “ויברך אלוהים את יום השביעי…”, ובמה ברכו ומהי ברכתו ?!

מבאר המדרש: “ר’ אלעזר אומר: ברכו בנר– ובי היה המעשה, פעם אחת הדלקתי את הנר בלילי שבת ובאתי ומצאתי אותו במוצאי שבת דלוק, ולא חסר כלום.

ברכו באור פניו של אדם… לא דומה אור פניו של אדם כל ימות השבת, כמו שהוא דומה בשבת,

ברכו במאורות

ר”א בשם רבי יוסי אמר מפני איסטניסים ברכו במטעמים….”.

ברכה השבת והארתה מתחילים מלמעלה- ממקור האורה- המאור האלוקי המחיה כל, ויורדים עד לנר ולמטעמים שעל שולחנו של אדם מישראל, ומתגלים בדרך- בהארת פניו המיוחדת לשבת.

וכאן הבן שואל: הארה כל כך נשגבה יש בה בשבת, אז מה צורך יש בהם בכל אותם פרטי מצוות ודקדוקי איסורים הממלאים את כל רוחבה וחיובה של ‘שמירת שבת כהלכתה’ ?!

והאם לא מטשטשים איסורים אין סופיים אלו את תפארתה ורוחניותה של השבת ?!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

1 × 1 =