השבת נועם הנשמות ועדן הנפשות
או: איך מחנכים לאהבת השבת ושמירתה

מזמור שיר ליום השבת- לעתיד לבוא

סיפר לנו פעם אחד מרבותיי שבמלחמת יוה”כ, בעומק המובלעת הסורית, ערב שבת בין השמשות, הגיעה התראה על כוח עיראקי גדול העולה למולם. הטנק שלהם נסע- תחילה לבדו לכיוון העיראקים, תפס עמדה והמתין עד שיתקרבו ויכנסו לעומק המארב. תוך כדי המתנה דרוכה, כשהאויב מתקרב הוא מפלל את קבלת השבת- בליבו ובשפתיו רתת “ה’ מלך ירגזו עמים..”, והאויב קרב ועלה… עד שברגעים בהם הוא אומר ומנגן בלחש “מזמור שיר ליום השבת” הוא מקבל אישור לפתוח באש, ולרסק את חוד הכוח העיראקי. לאחר שהוא פוגע בשבעה טנקים, הכוח העיראקי האדיר מתחיל להתפזר ולהיסוג.

ברגעים אלו- סיפר לנו, חוויתי בכל נימי נפשי מהו “בפרוח רשעים כמו עשב… להשמדם עדי עד”, חשתי בכל מאודי חיבור מלא בין שמים לארץ, ובין הכאן ועכשיו ל’לעתיד לבוא’. והבנתי משהו מסודו של “מזמור שיר ליום השבת” –לעתיד לבוא.

וכך לשונה של המשנה במסכת תמיד פרק ז’: “השיר שהיו הלוים אומרים במקדש … בשבת היו אומרים מזמור שיר ליום השבת, מזמור שיר לעתיד לבא- ליום שכולו שבת מנוחה לחיי העולמים“.

שבת הינה הארה מובזקת ומנצנצת מהעולם העתידי אל תוך מעמקי העולם בו אנו חיים.

זו הסיבה אולי בשלה אנו חווים בשבת ברית שלימה בין הגוף והנפש, בין החומר והרוח ובין שמים וארץ, שכן זהו סוד שלמותו של העולם הבא- עולם התחייה בלשון חכמינו, עולם בו חיים בהרמוניה הגוף המתחיה מחד והנשמה הנזרקת בו שנית.

אבל פליאה וסוד גדול ישנם כאן, שכן ‘עולם שכולו שבת’ מכיל בתוכו כך נדמה תופעה הנראית בעינינו אנו כסתירה בלתי נתפסת.

מחד, זהו עולם שכולו אור ורוחניות, ואין בו מקום לעינוגי הגוף ולתאוות הבשר. מאידך, האכילה והשתייה שבו מקבלים מימד רוחני אחר ועמוק, אך הם קיימים בו- כך נראה.

כך עולה מלשון המדרש במסכת אבות דרבי נתן (נוסחא א פרק א ):

“בשביעי מהו אומר “מזמור שיר ליום השבת” (תהילים צ”ב) יום שכולו שבת- שאין בו לא אכילה ולא שתיה ולא משא ומתן אלא צדיקים יושבין ועטרותיהן בראשיהן ונזונין מזיו השכינה, שנאמר “ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו” (שמות כ”ד) כמלאכי השרת”.

אין בו אכילה ושתייה, אך “ויאכלו וישתו” ?! הכיצד ?

דומה כי מאכל העולם העתידי “לחם אבירים” הוא, כעין המן שאכלו אבותינו במדבר, מאכל של מלאכי השרת- כלשון חכמינו בתלמוד:(בבלי יומא דף עה ע”ב )

“תנו רבנן: (תהלים עח) “לחם אבירים אכל איש” – לחם שמלאכי השרת אוכלין אותו, דברי רבי עקיבא”.

לחם אבירים לשיטתו של רבי עקיבא הוא מאכל של מלאכי השרת, מאכל זך ועדין שהנפש נהנית ממנו, אך אין הגוף נצרך להיזון ממנו.

השבת הנצחית שלעתיד לבוא מגלה את רובד החיים השלם וההרמוני, כזה שבו הגוף אינו מיצר צעדיהן ורצונותיהן של הנפש והנשמה, אך יש בו מימד חיים אמיתי מענג ומחיה- חיי נפש.

שבת זו מגלה ומאירה את החזון האלוקי מששת ימי בראשית- לעולם  שכולו חיים וטוב לנבראיו, לעולם שכולו עונג ושמחה- באור פני אלוקים חיים, לעולם של גן עדן בתחתיות ארץ- בהן נתאווה הקב”ה לגלות אורו וטובו.

השבת שלנו– על פני האדמה שעוד לא הגיעה לשלמותה, מאירה אותנו לרגעים באור השלם הזה, ונותנת טעם למעשינו וחיות בצעדינו, שמחה ואור לימות השבוע- “אשר ברא אלוקים לעשות“- לפעול לתקן ולהעלות את העולם צעד צעד עד שנהיה מסוגלים וראויים לטוב ולקדושה המלאים הללו- “והארץ האירה מכבודו”.

סיכום: השבת והחיים

נראה כי מלבד חווית הילדות והנערות בה פתחנו- חוויית ‘השבת האסורה’ / הקשורה והאיסורית, כולנו פגשנו בילדותנו את המדרש המפורסם על רבי שמעון בר יוחאי ובנו היוצאים מן המערה- מערת גן העדן– בה עסקו בתורה ללא בגדים, ומעיין ועץ מפרנסים אותם, אך בצאתם הם שורפים את העולם- עולם של חיי שעה, של פרנסה וחיים.

אך לאחר שנצרפו במערה שנית שנים עשר חודש- כמשפט הגיהינום הם חוזרים ומתחברים לאיטם אל חיי העולם במלואם.

שיאו של התהליך הוא- כאשר גם רבי אלעזר הצעיר והשורף נחה דעתו הוא במפגש עם חיבת השבת של אותו זקן מפורסם, וכפי שמתאר זאת התלמוד: (בבלי שבת דף לג ע”ב, מתורגם)

“ערב שבת לפנות ערב ראו זקן אחד האוחז בידו שתי אגודות הדסי ריח, ורץ בבין השמשות.

אמרו לו: אלו למה לך?

אמר להם: לכבוד שבת.

ותספיק לך אגודה אחת ?!

אחד כנגד זכור, ואחד כנגד שמור.

אמר לו רשב”י לבנו: ראה כמה חביבין מצוות על ישראל ! נתיישבה דעתו”

מה נתחדש כאן לרשב”י ועוד יותר לרבי אלעזר בנו ?!

במבט ראשון עיקר החידוש הוא הזקן הזה המגלה את חיבת השבת.

מבט מעמיק יותר יגלה כאן שני חידושים נוספים. ראשית, החיבור המיוחד הזה שבין ‘שמור’ ל’זכור’, בין הצד האיסורי של השבת המתגלם כאמור לעיל- ב’שמור’- הפרישה וההתרחקות מהעמל וממלאכת מחשבת, לבין ה’זכור’ המבטא את הזכירה הייחודית והחיובית של השבת- כיום שכולו אור וקדושה מופלאה.

ושנית, הזקן הזה רץ לדרכו- למרות גילו המופלג מן הסתם. הוא מתמלא חיות מיום  השבת הקרב ובא, ומצוות עונג השבת ממלאת אתו בחדווה ובתעצומות נפש ורוח.

השבת- לא זו בלבד שאינה אמורה להיות יום איסורי המתסכל ובולם את מרוץ החיים, אלא עוד אמורה היא להעניק חיות ועוצמה לכל ימות השבוע.

ומעין דרכו של שמאי הזקן, עליו מסופר: (בבלי ביצה דף טז ע”א)

“תניא, אמרו עליו על שמאי הזקן, כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת. מצא בהמה נאה אומר: זו לשבת. מצא אחרת נאה הימנה – מניח את השנייה ואוכל את הראשונה”.

שמאי הזקן מגלם במעשיו כידוע את העולם העתידי האידיאלי, ומתוך כך את ההבנה שהשבת מחייה את כל ימות השבוע, וסגולתה היא המאירה את מאכלו של אדם מסחרו ופעולתו בכל יום. ועל כן, אם אני מצליח להופיע בחיי היום יום שלי משהו מקדושתה של השבת, משהו מהארת העתיד הטמונה בה, חיי ופעולותיי הגשמיות מתעלות ומקבלות משנה תוקף ועוצמה- לאמר “זה לשבת”.

“אבל הלל הזקן- ממשיך המדרש ואומר- מדה אחרת הייתה לו, שכל מעשיו לשם שמים. שנאמר: (תהלים סח) “ברוך ה’ יום יום”.

הלל לעומתו- המופיע את הקדושה המסוגלת לנו כאן ועכשיו ומעלה אותנו קימעא קימעא אל העולם השלם, מברר את סוד הקדושה הקיים בכל יום מצד עצמו- מצד היותו מברר כי כל מעשינו בעומקם הם לשם שמים.

בדרך אל העתיד לבוא, בהיותנו צועדים בנתיבי החיים על קשייהם ומגבלותיהם, עם הפער הקיים בין השבת הפנימית והאידיאית, לבין זו ההלכתית, ועם הקשיים בהם פתחנו את מאמרינו, אנחנו מתמלאים עוצמה ואור לקיום השבת מהארתה הקיימת, אך גם מהאור המזהיר מעבר לאופק- אור שבעת הימים המצפה לנו לעתיד לבוא. או אז גם שמירת השבת תעשה מתוך חיבור מושלם מלא וטבעי. וכהבטחת המדרש ( מדרש תהלים מזמור עג )

“אמר ר’ שמואל בר נחמני לפי שבעולם הזה הזכר מסבב את הנקבה, אבל לעתיד הנקבה תסבב את הזכר, שנאמר: “נקבה תסובב גב”ר (ירמיה לא כא), לפי שבעולם הזה הקב”ה מחזיר על ישראל שיעשו תשובה ויעשו רצונו, אבל לעתיד ישראל מחזירין אחר הקב”ה שיעשו רצונו, שנאמר: “ואת רוחי אתן בקרבכם” (יחזקאל לו כז).

אמר ר’ שמעון בשם ר’ סימון חסידא בעולם הזה אדם הולך ללקוט תאנים, אין התאנה אומרת כלום, אבל לעתיד אדם הולך ללקוט תאנה בשבת, והיא צווחת ואומרת: ‘שבת היא’ “