דעת ואמונה, פרשת בראשית – מתן מושקוביץ

תפילה – הראל דויטש
28 בנובמבר 2019

דעת ואמונה, פרשת בראשית

מתן מושקוביץ

התורה בפרשה שלנו מתייחסת אל הדעת ומביאה עובדה מעניינת:

בראשית ג, ה

…וִהְיִיתֶם כֵּאלֹקִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע:

זה מובא בדברי הנחש, אבל אח”כ אומר זאת הקב”ה בעצמו:

בראשית ג, כב

וַיֹּאמֶר ה’ אֱלֹהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע…

כלו’, הידיעה של הטוב והרע היא בבחינה של ידיעה מעל הטבע של האדם, משא”כ, לדוגמה, אמת ושקר שהם דברים מוחלטים (באופן כללי). ובאמת, כך אנו רואים במציאות – בעוד השאלה האם מעשה הרצח הוא טוב או לא היא נתונה במחלוקת בין בני האדם, השאלה האם רצח הוא לקיחת חיים של אחר לא נתונה במחלוקת. בעוד השאלה האם נישואין הם דבר טוב או רע נתונה במחלוקת, הגדרת הנישואין כקשר בין בנ”א היא אמתית ולא נתונה במחלוקת.

אם נחשוב על זה עוד קצת, שאלת הטוב והרע היא המרכזית כמעט בכל המחלוקות בין בנ”א ובכל המלחמות – אם לשעבד עם אחר זה טוב או רע, אם להרוג אנשים בעד אמונה זה טוב או רע, ועוד שאלות רבות.

ובאמת, הדעת והידיעה היא המרכזית ביותר בחיי האדם, שכן אדם שלא חושב או שלא יכול לחשוב נחשב כאדם נחות שלא יכול, ע”פ רוב מוחלט, להסתדר בחברה.

 

ולא רק זה, אלא אף האמונה של האדם בקב”ה לא יכולה להיות בלי דעת, כפי שכותב הרמב”ם בתחילת ספרו “משנה תורה”:

רמב”ם יסודי התורה א

יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון, והוא ממציא כל נמצא…

 

וכן כותב ריה”ל בקשר להבנת האמונה:

ספר הכוזרי מאמר ראשון, פט

אמר החבר: חלילה לד’ מן השקר וממה שהשכל מכחישו ושמו שקר.

בניגוד לנצרות[1] ולאסלאם שלא בהכרח טוענים שאמונתם מסתדרת עם השכל והם מאמינים בלי החלק של הבנת העניינים העליונים, החבר אומר למלך כוזר שהקב”ה ‘לא מתקרב’ למה שהשכל מכחישו. האמונה של היהדות לא מתנגשת עם השכל אלא אדרבה, מתאימה לו.

 

הרב קוק במאמרי הראי”ה מסביר את המקום של הדעת בחקירת האמונה:

מאמרי הראי”ה עמ’ 70, מאורות האמונה

האמונה אינה לא שכל ולא רגש, אלא גילוי עצמי היותר יסודי של מהות הנשמה… בעת החלש אורה, אז בא השכל והרגש לפנות לפניה דרך… ההסתכלות המיוחדת של האמונה… הוא האור של הנבואה…

כלו’, אומר הרב קוק שהאמונה בעצמה היא מפגש עם הקב”ה[2], ובמקרה שיש בעיה אצל האדם בעקבות סיבות שונות, באים השכל והרגש לפנות את הדרך.

נסביר קצת יותר. ראשית האמונה ותכליתה הוא עצם המפגש עם הבורא – במעמד הר סיני בו הקב”ה התגלה לכל עמ”י התחילה האמונה של עמ”י כולו[3], (בעוד גם תחילת האמונה אצל שרשי עמ”י – האבות – גם הייתה ע”י התגלות ישירה של הקב”ה) וגם תכלית האמונה, שכידוע לנו הופיעה אצל משה רבינו, הייתה ע”י מפגש – “הראני נא את כבודך”.

זה העיקר. אולם, אנו לא נמצאים במדרגה זו של מפגש כיון שהנבואה לא קיימת בימינו, ולכן אנו צריכים לברר את האמונה דרך שכלנו, כפי שכותב ריה”ל:

ספר הכוזרי מאמר חמישי, א

ואמנם תיטב הקבלה עם טוב לבב (=נחת וסיפוק. י.ש), אבל עם רוע לב (=אי נחת וצער. י.ש) – הרי החקירה יותר טובה. כל שכן אם תוליד החקירה אימות אותה הקבלה, ואז יתקבצו לאדם שתי המדרגות, רצוני לומר: החכמה והקבלה גם יחד.

 

א”כ יוצא מהנ”ל אולי אף באופן כללי, אבל אם נאמר שבדורות הקודמים האמונה התמימה הספיקה[4] אז ודאי בימינו, שא”א לקבל את האמונה כאקסיומה אלא חייבים לבררה ולשאול שאלות, שהרי אחרת או שהכל יפול היום או שזה יקרה עוד כמה דורות, כשיקום הדור שישאל שאלות ולא יקבל עליהן תשובות מספקות, כפי שכותב הרב קוק בכמה מקומות:

אדר היקר, הדור, עמ’ קיא

שהדור שהוא מוצא את כל מה שהוא שומע ורואה מהורים ומורים קטן מערכו, אז מוסרם אינו לוקח את לבבו ואינו משביר את צמאונו… ודור בעל רוח גדול חפץ ומוכרח לחפוץ, בכל מקום שהוא פונה, לשמע דברים גדולים. ועיקר הגדולה של הדברים, הוא שיהיו מסוימים ומבוררים, עם גדלם רחבם והיקפם…

 

שם, עבודת אלקים, עמ’ קמד-קמה

ימים רבים נעזבה האגדה, בצדה העליון, מהמון העם… כי אין המקור של הרעב[5] עומד ברעב עצמו כ”א בצמאון בני ובנות הדור הצעיר, הם מעולפי צמא, משען מים חסר להם, להחיות את הרגש והדעה, שהתעורר בקרבם לתחיה… ודבר זה א”א שיתמלא כ”א ע”י פתיחת מעין האגדה בהרחבה גדולה, ודוקא ע”י ת”ח גדולים וקדושים… דוקא הם ראוים הם להורות ולהודיע, שאין הלמוד של מה ששיך למחשבה ורגש דבר עראי וטפל… כי אם עיקר יסוד החיים… השאלות הרוחניות הגדולות, שהיו נפתרות רק לגדולים ומצוינים, מחויבות הן להפתר עכשיו, בהדרגות שונות, לכלל העם.

 

ואם בכ”ז נאמר שיש מקום גם היום לאמונה תמימה, כבר מסייג זאת הרב קוק:

מידות הראי”ה אמונה, יח

האמונה היא טהורה כשהיא מלאה רגש פנימי בלי אונאה עצמית, בלא פניות זרות, ואע”פ שאינה כ”כ רחבה בהשכלה אינה מעכבת. ומ”מ כל מי שחונן בשכל לא יוכל להסתפק בלא הגיון שכלי, ואצלו לא תקום תמימות האמונה כי-אם כשתתחבר עם אור הדעת, ואם ימאס זה את הדעת תהיה אמונתו מלאה תוך ומרמה.

רק מי שתמים בכל מהלכי חייו יכול להשאר עם האמונה התמימה, מצד הכנות העצמית שלו, אבל מי שב”ה חונן בשכל ומברר את כל דרכיו ומעשיו, חייב – ולו רק כצו מוסרי לאמתיותו עם עצמו – לברר את האמונה בדרך השכלית עד שיגיע לאמונה השלמה של המפגש עם הקב”ה בכל דרכיו ובכל מאורעות חייו.

מוסר אביך ב, ב

בכל דרכיך דעהו, צריך לבקש את הקב”ה בתוך הדרכים שהוא (=האדם) מתנהג בהם.

[1] כפי שאומר הכוזרי בדחייתו לנוצרי (א, ה): אמר הכוזרי: אין בכאן מקום לסברא, אך הסברא מרחקת רוב הדברים האלה.”

[2] כמו שכותב הרמב”ם (יסודי התורה א, י): מהו זה שביקש משה רבינו להשיג כשאמר הראני נא את כבודך, ביקש לידע אמיתת המצאו של הקדוש בה עד שיהיה ידוע בלבו כמו ידיעת אחד מן האנשים שראה פניו ונחקקה צורתו בלבו שנמצא אותו האיש נפרד בדעתו משאר האנשים, כך ביקש משה רבינו להיות מציאות הקדוש ברוך הוא נפרדת בלבו משאר הנמצאים עד שידע אמתת המצאו כאשר היא…”

[3] כפי שכותב ריה”ל (א, כה): אמר החבר:… וכן פתחתי לך מלך הכוזר כאשר שאלתני על אמונתי, השיבותיך מה שאני חייב בו וחייבין בו כל קהל ישראל, אשר התברר אצלם המעמד ההוא בראות עיניהם, ואחר כן הקבלה הנמשכת שהיא כמראה העין.”

[4] כפי שמשמע מדברי הרב קוק בתשובתו באחת מאגרותיו לרידב”ז, שזה האחרון כותב שמספיקה לו האמונה של סבתא שלו. אמנם, כבר על זה כותב הרב קוק שזה לא מתאים לכל עמ”י.

[5] “לא רעב ללחם ולא צמא למים, כי אם לשמע את דברי ד'”.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

7 − five =