תפילה

הראל דויטש

בסרט הזה כבר הייתי

גם היום הוא הגיע לתפילה באיחור של 20 דקות, כמו בכל יום.
אבא נעץ בו את המבט המפחיד, אותו מבט מאוכזב, כועס, שנעץ בו גם אתמול ושלשום.
אבא התלבט ולאחר רגע סינן בכעס – “אם זה היה סרט גם היית מאחר?”
תשובת הנער לא איחרה לבוא והוא ענה בקול, ללא בושה – “לסרט אני לא הולך שלוש פעמים בכל יום”.
תשובת הנער הממה את האב, שנותר חסר מענה…

פעמים רבות שאנחנו מגיעים לתפילה ומרגישים כמו אותו נער – בסרט הזה הייתי כבר אתמול ושלשום, וגם מחר איאלץ להיות בו. די! קשה לי! אין בי עוד כוח לשוב ולמלמל מאות משפטים שאני לא מתחבר אליהם, לא מבין אותם ולא יודע אם מישהו שומע אותם.

ננסה להתבונן בשורש הבעיה –
מספרים שלאחר השואה האיומה, כאשר משפחות רבות התאחדו מחדש, לא היתה האהבה בין בני המשפחה באותה רמה של האהבה שהיתה לפני שהמשפחה נפרדה.
פסיכולוגים שניסו להסביר זאת טענו, שאהבה נוצרת בין בני האדם כאשר יש קשר רציף ביניהם, הקשר עצמו מטבעו מפרה את האהבה ומחזק אותה. הדיבורים בבית, הארוחות המשותפות, ובכלל כל שגרת החיים המתנהלת כשכל בני המשפחה יחד – הם אלו שיוצרים את הקשר בין כולם. לכן, מובן שאם לא היה קשר במשך כמה שנים, אין דבר שידביק את המשפחה אחד לשני.
אנחנו יכולים לראות דבר זה גם בחיים הפרטיים שלנו – אחרי שגמרנו את בית הספר היסודי או עברנו דירה, הקשר עם החברים הקודמים לא נשאר חזק כפי שהוא היה בזמן שהיינו יחד יומיום. כך הוא טבעו של עולם, קשר שאינו מתוחזק – נעלם.

כנראה שעיקרון זה נכון בכל תחומי החיים, גם בתחום הרוחני, גם בתפילה.
כך כותב הרב קוק בהקדמה לספרו ‘עולת ראיה’ – “כשעברו ימים ושנים בלא תפילה בכוונה, מתקבצים בלב אבני נגף רבים שמרגישים על ידם כבדות רוח פנימית”.
כלומר – הרב קוק אומר כאן שאם אדם לא התפלל בכוונה במשך זמן מסויים, לאחר מכן קשה לו עוד יותר לשוב ולהתפלל בכוונה טובה.

אחד מהקשיים הגדולים שלנו כאשר אנחנו ניגשים לתפילה הוא, הסיום של התפילה הקודמת.
כאשר מסיימים להתפלל, למשל, תפילת ערבית, אנחנו מנתקים את השיחה עם ה’. מה הפלא שלמחרת בבוקר תוך כדי פיהוקים והתמתחויות קשה לנו לפתוח את השיחה מחדש? ברור שהשיחה תהיה יזומה ומאולצת.
מדוע התפילה לא זורמת? מכיוון שהיה נתק גדול מהתפילה הקודמת עד התפילה הנוכחית.
עברו עלינו כמה שעות בהן התעלמנו מה’, התעלמנו מכך שהוא רוצה לשמוע אותנו בכל רגע ממש, בכל מצב שבו אנחנו נמצאים.

מה הפתרון?
פשוט מאוד. בכל מצב בו אדם נמצא הוא יכול וכדאי לו שיפנה אל ה’.
הצלחת לענות טוב על שאלה במבחן? – תגיד לה’: תודה רבה!
הגעת לרמזור ומיד התחלף לירוק? – תגיד לה’: תודה רבה!

אך לא רק בזמני הצלחה, גם בעת משבר וכישלון, צריך לדעת שה’ מחכה לתפילתנו ורוצה לשמוע אותנו.
דוגמה – אתה שוכב בלילה לפני טסט ולא מצליח להירדם מרוב מתח? דבר עם ה’, תגיד לו: “בבקשה, ה’ אני רוצה להירדם כדי שיהיה לי כוח מחר לעבור את הטסט בהצלחה”.

התפילה הטובה ביותר, התפילה שמגיעה באמת מעומק הלב – היא זו שאדם מתפלל כאשר הוא זקוק למשהו, כאשר הוא במצוקה. בשעה זו התפילה אמתית, והיא נעשית בכוונה ובדבקות.
נכון, התפילות הקבועות, בעלות אותן המילים במשך היום, מעמעמות ומחלישות בנו את כוחה של התפילה.
הן מקהות בנו את השמחה וההתרגשות שצריכות להיות לנו בשעת התפילה. זה בהחלט מובן.
אך לעומתן, התפילות הקצרות בנות מספר מילים או משפטים במהלך היום, בכוחן לחזק בנו את ההרגשה של הקרבה לה’.
על ידי חיזוק תחושת הקרבה לה’, נוכל להתחזק גם בכוונה בתפילות הקבועות ביום.

הטיעון העולה בראשית הדברים, כי ריבוי התפילות הוא גורם מעכב, דווקא הוא עשוי לסייע לנו בהרגשת הקרבה והדבקות בה’ בכל מצב ובכל זמן.
עלינו רק לדעת ולהפנים כי ה’ משגיח עלינו בהשגחה פרטית בכל רגע ורגע, וכי התפילות הקטנות שלנו אינן, חס וחלילה, מציקות לו. אדרבה – הוא שמח לשמוע אותנו, שמח שאנחנו פונים אליו ומכירים בכך שרק הוא יכול באמת להושיע אותנו.

וברוח דברים אלו, מוצע כאן פתרון נוסף –
נכון שנוסח התפילה קבוע וגורם לכך שהריכוז בתפילה יורד והתפילה משעממת. אולם, עלינו להחיות את התפילה באמצעות בקשות אישיות מה’. מתי? המקום הטוב ביותר הוא בסוף התפילה (לפני שאומרים את הפסוק יהיו לרצון (השני)).
מה לבקש? כמעט על הכל…
רוצה להיות מקובל יותר בחברה? דבר, תסביר לו…
רוצה להחזיר את אחיך בתשובה, כואב לך לראות אותו מחלל שבת? דבר עם ה’, דבר באמת מקירות הלב, הוא שומע, רואה ויודע!
אין דבר שהוא מתחת לכבודו של ה’. מלוא כל הארץ כבודו – ה’ נמצא בכל מקום ומשגיח על הכל.
כל עניין שמטריד אותך וחשוב לך – פשוט דבר, בקש. במילים שלך. מילים פשוטות הבוקעות מהלב – בוקעות גם שערי שמיים.
בהצלחה לכולם!!