תמונת מצב

ברחובות הצפופים של שכונת נחלאות בירושלים מתגוררים למעלה משש מאות רווקים ורווקות מבני הציונות הדתית שבוחרים לגור באזור הסוער והמרכזי ביותר לצעירים בירושלים. מרכז ירושלים, על שכונותיה העתיקות, בהן התהלכו הרב קוק ורבי אריה לוין, מהווים היום את מקומות המפגש התוססים ביותר לצעירים. בשעות הערב והלילה שוק מחנה יהודה הופך ממקום של סוחרים וקונים להיות מרכז של בילוי ומפגש חברים עם אוכל, ושתיה עם הרבה אלכוהול. השוק, התחנה הישנה, אזור גן סאקר, קטמון וקטמונים הם אזורים מבוקשים מאד למגורים בדירות שותפים לצעירים ועל אף המחיר הגבוה קשה למצוא דירת שותפים שמוצעת להשכרה יותר מימים ספורים. מה הגורם לביקוש הרב? במילה אחת: קהילה. קהילה, שמי שמשתייך אליה מרגיש שהיא מקבלת אותו כפי שהוא. לאדם דתי מן השורה יהיה קשה לעיתים להבחין מי דתי ומי לא, המראה החיצוני של חלק ניכר מהצעירים אינו מסגיר את השקפת עולמם הדתית. לעיתים ניתן לומר כי באופן מכוון הצעירים והצעירות מבקשים שלא נזהה אותם, שלא נמתג אותם באופן שבו התרגלנו. הקהילה הפנימית והאינטימית שנוצרת בין הצעירים המשתייכים אליה מאפשרת להם בדיוק את זה. אין קוד לבוש או התנהגות, אף אחד לא יופתע מהתחזקות או מהיחלשות בתחום הדתי ובטח לא יעירו זה לזה על שום התנהגות דתית בתקופות בהן הכיוון של אחד מהם לא ברור כל צרכו. הקהילה מאפשרת מקום בטוח לשינויים אישיים ללא עיניים בוחנות וביקורתיות כפי שפעמים רבות הצעירים הללו חשים בקרב המשפחה או קהילת המקור שלהם.

חשוב להדגיש על אף הסטיגמות והתוויות שהודבקו ל’ביצות’ והשם הרע שיצא להם, הקהילות הללו אינן מקור להיחלשות דתית דוקא, פעמים רבות זה בדיוק להיפך. בקרב קהילות הצעירים של ירושלים תוכלו למצוא שיעורים רבים בסגנונות שונים, מניינים ובתי כנסת, סליחות, עונגי שבת, מפגשים עם דמויות רוחניות ועוד. מידי יום ראשון מתכנסים קרוב למאה וחמישים צעירים וצעירות לשיעוריו של הרב איתן צוקר סמוך לכיכר פריז במרכז ירושלים, השיעור עוסק באופן מעמיק באורות הקודש, משתתפי השיעור הם על כל הרצף הדתי-לאומי ואף מעבר לו. זה לא השיעור היחיד שמתקיים לצעירים וצעירות. בספירה פשוטה, רק בשכונת נחלאות מתקיימים במרכזים שונים לא פחות מחמישה עשר שיעורים ומפגשים תורניים מידי שבוע המיועדים לצעירים, ערבי ניגונים וסדנאות העוסקות בבניין האישיות ובזוגיות. שיעוריו של הרב יעקב ורשבסקי בשכונת עין כרם ובנחלאות, מרכז ‘שמיא’ סמוך לשוק שמציע מגוון הופעות שיעורים וסדנאות בית כנסת ה’בנאים’, ה’מחתרות’, הבית בנחלאות, מדרשת מעיין ועוד מרכזים בתוך השכונות ששואבים עליהם מאות (!) צעירים בשבוע שמשלמים על מנת להשתתף בפעילויות, בשיעורים ובסדנאות השונות ודי להזכיר שהשיעורים הראשונים של סיוון רהב-מאיר החלו מבקשה של כמה חבר’ה מבית הכנסת המחתרות שתבוא ללמוד איתם, כאשר בשיעור נכחו כחמישה עשר חבר’ה ומשם זה החל להתפתח וכפי שאמר לי אחד המארגנים זהו רנסנס של התחדשות יהודית שמגיע באופן מפתיע דווקא ממי שנראה כאילו בחרו לנטוש אותה.

הדברים נכונים לא רק לירושלים אלא גם לגבעת שמואל, לפתח תקווה, לתל אביב ולמקומות נוספים בהם יש קהילות צעירים תוססות שמקיימות אורח חיים פנימי משלהם ללא קשר ושייכות לקהילות מבוגרות. במאמר זה בחרנו את ירושלים כמקרה מבחן על מנת לעמוד על האופי המיוחד של הקהילות הללו ועל הצעירים והצעירות המשתייכים להן.

האומץ להיות דוסית

כמובן, הצד של החיפוש הרוחני הוא רק צד אחד של המטבע. הצד השני והיותר דומיננטי הוא הצד החברתי, שבולט מאד למי שמסתובב ברחובות נחלאות ובאיזור השוק. צד זה מצוין בסעודות שבת, בימי הולדת, , בצפייה משותפת במשחקים, באירועים חברתיים, חגים ועוד. פעמים רבות הצד החברתי חוצה את הגבולות, גם ההלכתיים, ומאתגר מבחינה רוחנית את מי שהיו לו עד עתה גבולות אחרים. הצורך להשתייך גובר פעמים רבות על חוט השדרה הרוחני מהסיבה שאף אחד לא רוצה למצוא את עצמו בגיל הבוגר ללא מעגל חברתי משמעותי ושרבים מוכנים לשלם מחירים רבים, גם רוחניים, כדי להיות חלק מהמעגל הזה.

אחת מהצעירות שגרות בשכונת נחלאות אמרה לי שהיא איבדה את “האומץ להיות דוסית” היא כבר לא מרגישה שיש לה את הכוח להיאבק בצורך הרוחני שלה אל מול הצורך החברתי והיא ויתרה מעט על הצורך הרוחני כדי להיות במעגל חברתי נותן ומשפיע. זוהי במידה מסוימת הטרגדיה שלה כפי שהיא הגדירה אותה. זוהי כמובן בחירה מודעת ומושכלת, אין כאן הידרדרות ושחיקה רוחנית ללא תשומת לב. ברוב הפעמים זוהי בחירה שהצעיר או הצעירה עושים על מנת להישאר במרחב שבו הם מרגישים חיים. הדחף והמניע המרכזי ליצירת הקהילות היא הבדידות. הצורך באוזן קשבת שאינה רק החבר או החברה הטובים אלא קהילת שייכות שמדברת את השפה ומבינה את השיח לעיתים גם ללא מילים. קהילה שהיא הופכת להיות בית ומשפחה של ממש.

כדי לאפשר את השיח הפתוח הזה נפתחו מרכזי בילוי שנחשבו בעבר לתרבות פנאי חילונית ונתפסים כיום כלגיטימיים אצל חלק לא קטן מהצעירים. ניתן למצוא שם חושך ואור שמשמשים בערבוביא, שתיה אלכוהולית באוירה של פאב יחד עם לימוד וניגון על ידי רבנים וזמרים. האם זהו חושך? האם זה דוקא אור שמאפשר חיבור מחודש לצעירים שבעבר היו מתנתקים לחלוטין בעקבות הבחירות שלהם? אם בעבר צעירים שהתרחקו מהדרך מצאו את עצמם מחוץ למחנה ומגדירים את עצמם כחילונים, כיום, צעיר או צעירה שמבררים את דרכם, ולעיתים במהלך הבירור מתרחקים מאורח החיים הדתי, לא חייבים כלל להתרחק מהבית, מהחברים או מהסביבה הדתית. הם יכולים ללכת עם כיפה או בלעדיה, עם מכנסיים או עם חצאית, וברוב המקומות הם ירגישו חלק מהקהילה גם אם התרחקו ממנה מעט. יש לזה יתרונות רבים בחיבור שלהם לעולם התורה גם אם הוא מרוחק מאורח חייהם. ניתן למצוא דתיים-לשעבר רבים בחלק גדול מהשיעורים שהוזכרו למעלה שמתקיימים בירושלים ובמקומות נוספים. אורח חייהם רחוק מעולמה של ההלכה אך עולם התורה והמצוות לא זר להם כלל והם מרגישים באופן זה או אחר חלק ממנו. החיבורים הדקים הללו יתבטאו בסופו של דבר בהעדפה של גן דתי לילדם, בשמירת מצוות מסורתית מוגברת ולפעמים החיבור הדק הזה מאפשר חזרה לעולם דתי הלכתי. כמעט באוצן המילים ניתן לאפיין גם את החסרונות לתופעה זו. ההרגשה שהכל מיטשטש, שאינך יודע מיהו דתי ומה המשמעות של להיות דתי, שהכיפה כבר איננה אומרת דבר על אורח חייו של הבחור שלובש אותה או ששמירת הלכה הופכת להיות במקרים רבים להמלצה בלבד מטשטשת לרבים מאד את חוט השדרה הרוחני שלהם דבר שגורם לבירור חד ונוקב על דרכם שלהם שלא תמיד מתאפשר לקיים אותו בחברה שהם בחרו לגור בו.

השאלה היא האם לא ניתן למצוא מרחב של חיים חברתיים יחד עם שמירת הגבולות ההלכתיים? האם בגיל הבוגר ישנה שחיקה מוכרחת בעולם ההלכתי והרוחני שלא ניתנת לשינוי והאם יש פתרונות שיתנו מענה לצורך החברתי, לבדידות, לבירור הרוחני ללא פגיעה בעולם הרוחני?

כמו תמיד המציאות מוכיחה שניתן גם אחרת. ישנם צעירים וצעירות רבים שבוחרים שלא להשתייך לקהילות הללו בגלל חששות מהסוג הזה. הם לא רוצים להישחק בעולמם הרוחני וחלקם הגדול מוכנים לשלם את המחיר החברתי. חלק מהבחירה הזאת כוללת להישאר לגור בבית עם ההורים גם בגילאים בוגרים על מנת לשמר את העולם הרוחני שבו הם מאמינים, חלקם גרים מחוץ לשכונות המקובלות, וחלקם לא מרגישים שהם משלמים מחיר מבחינה חברתית ויש להם מעגל חברתי בונה ומשמעותי ללא צורך להשתייך ל’ביצות’.

המאבק הפנימי על קיום מצוות ושמירת הלכה אינו חדל שנים רבות וניתן לראות בו עליות ומורדות. אין סתירה בעיני חלק לא מבוטל של הצעירים בין טיולים משותפים בארץ ובחו”ל, שחיקה מתמדת בנוגע להלכות צניעות ואי קיום הלכות שונות לפעמים גם בחמורות שבהם, לבין ארגון שיעור הכנה לפורים או השתתפות בתפילה המונית בכותל. השחיקה בקיום המצוות וההחלטה להיכנס ולהיות חלק מהקהילה הזאת לצעירים ולצעירות איננה פשוטה ודורשת מחשבה והחלטה.

אבל צריך גם לכתוב אולי את המובן מאליו, הקהילות הללו מהוות עוגן חברתי ונפשי לכל מי ששותף אליהן. הבדידות והצורך בקשרים חברתיים עמוקים היו הסיבה להקמת הקהילות הללו מלכתחילה ועד היום החברים השותפים להם הם כמו משפחה במובנים רבים גם זמן רב אחרי שנישאו.