“ובחרת בחיים”

חיים של פנים- רות אבטליון
12 ביולי 2020

“ובחרת בחיים”[1]. והרי ברור שאם אנו קוראים הדרכה זו בתורה- אנו חיים. אם כן, מה פירוש ציווי זה? וכי יש לנו בחירה בדבר?!

נראה שיש חיים ויש חיים. אנו יכולים לחיות בלי לחיות באמת, לתת לחיים לעבור לידנו. כי מהות החיים אינה עצם קיומם, אלא התוכן שאנו יוצקים לתוכם. האם לחיים שלנו יש משמעות או שהם עוברים סתם?

ספורנו מסביר שבחירה בחיים מהותה בחירה בחיי עד[2]– הוספת רובד לחיים והפיכתם מחיי שעה לחיי נצח: “ואמרתי שתבחר בחיים לא כעובד על מנת לקבל פרס, אבל אמרתי שתבחר מה שהוא חיים באמת בלבד, למען תחפוץ בחיי שעה לזה התכלית בלבד, שתאהב את ה’ אלוקיך בהכירך טובו עם רב גודלו”[3]

מלכתחילה, נבראנו מוכנים ומתאימים לחיים כאלו. אך ה’ ברא את העולם בהעלם- האלוקות טמונה בו פנימה. בזכות הסתרה זו מתאפשרת לאדם בחירה האם לראות את האלוקות ולחיות על פיה.

שאלתי היא כיצד נוכל בחיינו לזכות לבחור בחיי עד, לדבוק באלוקות הגנוזה בעולם ולא לחיות רק את הרובד הנגלה שבו?

הרב מאמין ביכולתנו לראות  את הרובד האלוקי- פנימי שבמציאות וקורא לנו לחיות כך: “מצא את מקור החיים שבקרבך, ושממעל לך, את פארי הדרות החיים שאתה שרוי בתוכם… עלה למעלה עלה כי כח עז לך”[4]. על פי דבריו, ניתן להציע להתחיל לגלות את הרובד האלוקי שבמציאות מתוכנו פנימה, על ידי הנכחת הנשמה בחיינו ולא המשכות אחר הגוף בלבד. מתוך כך, יקל עלינו לראות גם במציאות שסביבנו את האלוקות ולחיות לפיה.

כלי שהעניק לנו הקב”ה בכדי שנצליח בשאיפתנו זו – התורה! היא מותאמת לנשמת עם ישראל ועל ידי לימודה וקיומה- יכול האדם להוציא נשמתו מהכח לפועל בזה העולם, עד שנאמר- “אין לך בן חורין- אלא מי שעוסק בתלמוד תורה”.[5]

אדם הראשון הוא הראשון בהיסטוריה שנדרש למשימה זו של חיבור שמים וארץ- הוא נברא מורכב מנשמה וגוף- כח פוטניצאלי אלוקי שעליו לגלות במציאות החומר. וכפי שמעיד הרב, אדם הראשון חטא בכך ששכח את עצמיותו. הוא לא ידע להשיב על שאלת אייכה[6] מפני שאיבד מעלתו הרוחנית- נתערטל מהמצווה היחידה שהיתה בידו[7], שבעזרתה נדרש היה להוציא נשמתו אל הפועל. אנסה בע”ה להתחקות אחר חטאו ועל ידי כך ללמוד כיצד להישמר מנפילה לחיים חיצוניים.

ראשית, ניתן לראות שחוה הוסיפה על איסור האכילה מעץ הדעת איסור נוסף- “ולא תגעו בו”[8]. מסביר המדרש שבכך פתחה פתח לנחש להפילה בחטא. הוא הראה לה שלא קרה דבר כשעברה על האיסור שהמציאה ומשם פיתה אותה על נקלה לעבור על דבר ה’ ממש.

כמעשה חוה, גם אנו עלולים להוסיף משמרת למשמרתנו ולדרוש מעצמנו מעבר לרצון ה’. לעיתים זה עלול לפתוח פתח ליאוש ולנפילה גם בדבר ה’ ממש, ולפיכך יש להיזהר בהחמרה על עצמנו ולדייק האם היא נובעת ממקום אמיתי וטהור, והאם תועיל ותדייק אותנו בעבודת ה’ או שמא להפך.                                                                                              (לדוגמא, אנו עלולים להתייאש מהדרך כשלא רואים תוצאה, אף על פי שה’ חפץ בדרך והתוצאה היא ציפיה חיצונית שלנו).

בנוסף לכך, ניתן לראות שהפיתוי לחטא היה חיצוני לאדם, וזה מתבטא בשני אופנים:  # הנחש, גורם חיצוני לאדם, הוא המפתה לחטוא.  הנחש יכול לסמל עבורנו את דעת החברה ותגובותיה. בתוך חברה אנו עלולים לסטות מטבענו הפנימי ולפעול בדרך מסויימת רק מפני שכך נהוג או מצופה מאתנו, אף שאין הדבר תואם את נשמתנו באמת.                                                                                               # “תאוה הוא לעיניים[9]– גם בהסתכלות שלנו, דברים רבים נראים מושכים ויפים בראיה חיצונית ואנו עלולים לבחור בהם על סמך זאת בלבד, אף על פי שאם נעמיק בדבר, נראה שהמעשה לא נכון ותואם לפנימיותנו, לנשמה.

בכדי להתמודד עם הסתכלות חיצונית זו הנובעת מהאדם או מסביבתו, ניתן לאמץ את הצעת הרמח”ל במסילת ישרים ולהיות אנשים מתבוננים:[10] לבחון את מניעי מעשינו קודם עשייתם ולדייק פעולותינו כך שיתאימו לנשמותינו. יתרון נלווה לדרך זו- עשיה ברצון ובשמחה מתוך בחירה בדבר, לא רק כמצוות אנשים מלומדה.

נקודת מחשבה נוספת היא הפיתוי לאכול על ידי הטענה שהאכילה מהעץ תוביל לידיעת טוב ורע כאלוקים. סיכון אורב לנו בפזילה מדרכנו וברעייה בשדות זרים. הרצון להדמות לאחר עלול לנבוע מחוסר הכרה בגדלות הנפש ובכוחות שנתן ה’ בכל אחד ואחד. לפיכך יש להעמיק בהבנה זו וכן לחדד את האמונה בכך שה’ מתווה לכל אדם דרך משלו הכוללת כוחות נפש והתמודדויות שונות ודרך זו הכי מדוייקת ונכונה עבורו.

כפי שראינו, כאשר אנו חיים את הנשמה שבקרבנו, יקל עלינו בע”ה לחיות גם את הנשמה בעולם הסובב אותנו.  “כי האדם יראה לעיניים וה’ יראה ללבב”[11], מסביר הרב יעיש שבהסתכלות ראשונית אנו נראה לעיניים, לחוץ בלבד. אך אם נתבונן בעומק, ראייה חוזרת, נוכל דרך האלוקות שבנו לראות ללב הדברים, לשורשם ולעומקם, ולמצוא אלוקות בכל.

המצאות האלוקות בכל היא מחויבת המציאות, שכן “לית אתר פנוי מיניה”[12]– כל מציאות שקיימת בעולם מקבלת חיות מה’ בכל רגע, מכאן שה’ רוצה בה והיא לכתחילה.

  לא צריך להישאר בין כותלי בית המדרש בלבד תוך ניתוק מהעולם, לא לחיות נשמה תוך מאיסה בגוף. כל מציאות בה אנו נמצאים- היא רצון ה’ ממש ודרכה אנו יכולים לעבדו ולהתדבק בו!

    ואם דרך כל מעשה ביכולתנו לחיות ייעודנו זה- ברור שנרצה לעשותו בדרך הטובה ביותר שנוכל, וכפי שכותב הרב במוסר אביך- “בכל דרכיך דעהו- צריך לחפש את הקב”ה בתוך הדרכים שהוא מתנהג בהם… וכן בכל הדרכים שעושה, הרי באמת אין דבר בעולם שאינו לכבודו יתברך… כשאדם פועל איזה דבר של שלמות… צריך לשמוח בחלקו ולא ירדוף אז אחר דבר אחר, כי כל העולם כולו מתקפל לפניו אז דווקא בפרט זה”[13].

מתוך ידיעה זו נגיע בע”ה לידי שמחה גדולה תמיד, שכן בכל עת ביכולתנו לעשות רצון בוראנו ולהתדבק בו!

כך, כדברי הספורנו, פעולותינו לא יהיו על מנת לקבל פרס, אלא מתוך חיבור ושייכות. הכל מתוך אהבת ה’ גדולה ורצון פנימי, כבנים אוהבים, להודות ולהלל לה’ על האמון הגדול שהוא נותן בנו- ביכולתנו להוציא מהכח לפועל את הנשמה הגדולה שטמן בנו. ומתוך כך נשתדל בע”ה לדרוש גודל זה גם מעצמנו ולבחור בחיים. חיי עד.

[1] דברים, ל’, י”ט

[2] ספורנו ‘ובחרת בחיים’

[3]  ספורנו ‘למען תחיה’

[4] אורות הקודש ס”ד

[5] אבות, ו’, ב’

[6] בראשית רבה י”ט, ג’

[7] רש”י ‘וידעו כי ערומים הם’, בראשית, ג’, ז’

[8]  בראשית, ג’, ג’

[9] בראשית, ג’, ו’

[10] מסילת ישרים, מידת הזהירות

[11] שמואל א, ט”ז, ז’

[12] תיקוני זוהר, קכ”ב, ב’

[13] מוסר אביך ב,ב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

17 − eight =